הלכה יומית

כפי שהתבאר בהלכות הקודמות ישנו כלל הלכתי: "אין מעבירין על המצוות"; שהמצווה הראשונה בה נתקלים יש לבצעה ולא לדחותה למועד מאוחר יותר. על אף שמעוניינים לקיים מצווה אחרת תחלה. עם זאת, יוצא מן הכלל הוא מי שפגע תחילה בתפילין של ראש: כיון שמן התורה יש להקדים תפילין של-יד, שהרי בתחילה נאמר בפסוק: "על ידך", ואח"כ "בין עינך", לכן אף שבדרך-כלל "אין מעבירין על המצוות", במקרה זה עליו להניח תחילה תפילין של-יד, כפי הסדר האמור בתורה ואחר כך יניח של ראש, אלא שלכתחילה יש להימנע מלהגיע למצב זה, ויש לוודא שהתפילין של יד נגישות יותר משל ראש שלא יצטרך להעביר על המצווה.

אמרו חכמים: "דישון המזבח הפנימי קודם להטבת שתי נרות", ובארו בגמרא שהטעם לסדר זה הוא משום שהכהן עובר תחלה בדרכו על יד המזבח ואחר כך מגיע למנורה, ולכן היה עליו תחלה להסיר את הדשן והפחם של הקטורת מן המזבח שבהיכל, ורק אחר כך לגשת להטבת שתי הנרות. הנהגה זו שהייתה במקדש נושאת עמה השלכה מעשיית בחיי היום-יום, שמצווה בה נתקלים יש לבצעה ולא לדחותה למועד מאוחר יותר. וכיוון שמצוות ציצית קודמת לתפילין משום שהיא תדירה יותר שנוהגת אף בשבתות ויום טוב, לכן נפסק להלכה שיש להניח את הטלית במקום נגיש יותר מן התפילין בכדי שיפגע בה ויתעטף בה תחילה.

נחבטו הפוסקים בשאלה אודות החבוש בבית-האסורים וניתנה לו אפשרות לבחור יום אחד לחופשה, האם עליו להמתין עד ראש-השנה כדי לקיים מצוות שופר דאורייתא, או שיינצל את ההזדמנות בשבת הראשונה, שישמע קריאת-התורה משום שאין להחמיץ מצווה הבאה ליד האדם אף שהיא מדרבנן. כך או-כך, דיון זה אמור רק כשאי-אפשר לקיים את שתי המצוות, אך כאשר ניתן לקיים שתיהן ונצבת הברירה איזו מצווה להקדים, נפסק להלכה ההכרעה המעשית: כאמור בהלכה הקודמת יש להתעטף תחלה בטלית משום שהיא תדירה יותר, ולכן לכתחילה יש להניחה נגישה יותר. ובדיעבד כשנתקל בכיס התפילין לפני הטלית – כיוון שהתפילין בכיסן, יתעטף תחילה בטלית. אך כאשר התפילין גלויות יניח התפילין תחלה.

בפרשת בא נכתב אודות התפילין: "והיה לאות על ידכה" – 'ידכה' בתוספת ה' ודייקו חכמים שהכוונה היא על ה"יד הכהה" כלומר החלשה. מכך מסיקה הגמרא שאיטר יניח בימין כל אדם, כי עבורו יד ימין היא היד החלשה; לגבי מי ששולט בשתי ידיו נחלקו הפוסקים, יש הסוברים שיניח תפילין על ידו החלשה יותר מבין ידיו, ואילו יש הסוברים שהדבר נקבע על פי הכתיבה – ולכן איטר מלידה הכותב בימין, למרות שאת יתר מעשיו עושה בשמאל – עליו להניח בשמאל כל אדם, וכך פוסק אדמוה"ז; אלא שבמקרה זה ראוי להחמיר ע"פ הצ"צ להניח ללא ברכה גם על יד ימין –  לאחר התפלה.

אמרו חכמים: "על ..של יד אומר ..להניח תפילין ..של ראש אומר ..על מצות תפילין". שכן, תפילין של יד ותפילין של ראש מעיקרן הינן שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו; אך תקנו חכמים לסמוך הנחת תפילין של ראש לשל יד ושלא לדבר ביניהם, בכדי שתחול ברכת "להניח תפילין" גם לתפילין של ראש. על חומרת האיסור לדבר בין "של יד" ל"של ראש" ניתן ללמוד מהאמור בגמרא, שאזהרת "הכהן-המשוח" לפני היציאה למלחמת רשות, "איש הירא .. ישוב לביתו", הכוונה למי שירא מעבירות שבידו, כגון שדיבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש! אולם מי שדיבר ביניהם, יברך לפני הנחת תפילין של ראש, ונוסח הברכה היא "על מצוות תפילין".

אמרו חכמים: "סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך", כלומר המספיק בין תפילין של יד לשל ראש עליו לברך ברכה נוספת. והסתפקו הפוסקים, האם מותר להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לשל ראש לצורך דבר שבקדושה, כמו לעניית קדיש ולברך אח"כ על של ראש, או שמא מוטב שלא לענות בכדי שלא להרבות ברכות שלא לצורך. בשו"ע כתב אדמוה"ז שאין להפסיק לדבר שבקדושה. אולם בסידורו מסתמך אדמוה"ז על הדעה הסוברת שתמיד מברכים שתי ברכות על התפילין, והכריע שיש להפסיק ביניהם לדבר שבקדושה ואחר כך לברך על תפילין של ראש, וכך נוהגים למעשה. אלא שמלכתחילה יש לוודא לפני הנחת התפילין שלא אומרים דבר שבקדושה שבגינו יצטרך להפסיק.

נחלקו הראשונים במקרה שהיה הפסק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, האם יצטרך לברך רק "על מצות תפילין" או שיצטרך לברך שוב גם "להניח תפילין" כיוון שיש דעה שאומרת שיש לברך שתי ברכות על התפילין. ונפקא מינה לאדם שמניח רק תפילין של ראש האם צריך לברך רק "על מצות תפילין" או גם "להניח תפילין". למעשה, נהוג במקרה שמניח רק תפילין של ראש  – לברך רק "על מצות תפילין", כיון שמלכתחילה תיקנו חכמים רק ברכה אחת לתפילין.