הלכה יומית

לאחר הקידוש אין מברכים ברכה אחרונה על היין כיוון שהקידוש הוא צורך הסעודה ונפטר בברכת המזון, אך הטועם אחרי הקידוש מזונות ולא פת – ראוי שישתה לפחות רביעית (כ-86 סמ"ק) יין, כדי לצאת מידי ספק ברכה אחרונה (ולמעשה נוהגים בכל מקרה לשתות את רוב תכולת כוס הקידוש, אפילו אם יש בה יותר מרביעית). אבל גם אם שתה "כמלא לוגמיו" בלבד, יצא ידי חובת קידוש.

אסור לגרום לברכה שאינה צריכה. כגון, כל שני דברים שיכול לפוטרם בברכה אחת – אסור לגרום שיצטרך לחזור ולברך. ואפילו בשבת ויום טוב שחסרים הרבה ברכות ממנין המאה ברכות, אסור לגרום ברכה שאינה צריכה כדי להשלים למאה ברכות – כשיכול לפטור את שני הדברים בברכה שהיא מיוחדת לשניהם. אבל אם היא מיוחדת לאחד מהם, ויכול לפטור בה גם את השני בתורת טפלה – במקרה כזה טוב יותר להרבות

אם הביאו לו פירות וכדומה בתוך הסעודה – טוב יותר, להניחם לאחר ברכת המזון כדי שיברך אחריהם את ברכתם האחרונה המיוחדת להם, ולא יפטרם בברכת המזון שאינה מיוחדת להם, כדי להשלים בהם מאה ברכות. ולעניין ברכת הריח ניתן לברך על הבשמים בכל פעם אחרי שפסק הריח והסיח דעתו מהם, ועבר זמן גדול. אלא שיותר טוב אם יכול לברך על מין בשמים אחר שלא היה לפניו בעת הברכה.

האוכל ושותה מאכלים ומשקים שונים שברכתם שווה, ברכת המאכל השני נפטרת בברכת הראשון, בתנאי שכשברך היה בדעתו לאכול את הדבר הנוסף, או שהמאכל הנוסף היה לפניו בשעת הברכה, או שרגיל תמיד לאוכלו. וכן במקרה שהמאכל הנוסף שהובא לפניו הוא אותו סוג המאכל שעליו ברך – במקרים אלו אין לברך על המאכל הנוסף; אך כאשר המאכל או המשקה הנוסף אינו מאותו מין ממש (כגון: מיני משקים שונים), אין הוא נפטר בברכת הראשון, אלא אם כן המאכל או המשקה הנוסף הובא כשעדיין נותר מהמין הראשון שהיה בשעת הברכה.

אודות המאפים שברכתם "מזונות" ונפסק להלכה שזהו בתנאי שלא אכל מהם כשיעור של קביעות סעודה (כ-230 גר'), אך אם אכל כקביעות סעודה מתחייב הוא בברכת "המוציא", כתבו הפוסקים שכאשר הוא מתכוון לאכול ממאפים אלו יותר משיעור קביעות סעודה עליו ליטול ידיים תחלה ולברך המוציא. כמו כן לא יועיל שיחלק את האכילות על ידי ברכת על המחיה על האכילה הראשונה, כל עוד הוא בתווך הזמן של עיכול המזון (ומתכונן לאכול גם באכילה השניה שיעור של קביעות סעודה), כיוון שנחשב הדבר כאכילה אחת גם אם ברך ברכה אחרונה בין האכילה הראשונה לשנייה.

לגבי מוצרים שברכתם "מזונות" המוגשים בתוך הסעודה, כתבו הפוסקים לחלק בין הסוגים השונים; מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכן עיסה הממולאת עם מיני מתיקה וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגישם לאחר ברכת-המזון ובפרט בשבת, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרז"ש דווארקין ע"ה.

עיסה שבלילתה עבה שממלאים אותה קודם אפייתה במיני מתיקה (כגון אוזני המן), ברכתה "מזונות" ובשיעור קביעת סעודה ברכתה המוציא. אך אם המילוי הוא מדברים שאינם מיני מתיקה כגון גבינה, בשר, ירקות, תפו"א וכדומה ברכתם המוציא. ואם העיסה עצמה נילושה ברוב מי פירות כגון פיצה שנילושה ברוב מי פירות (ואינו אוכל ממנה כשיעור קביעות סעודה) מעיקר ההלכה ברכתה מזונות, אך בעל נפש יחמיר ליטול ידיים על לחם אחר תחילה.

עיסה שבלילתה רכה מעיקר הדין ברכתה מזונות, וכשאוכל ממנה כמות של 'קביעות סעודה' – מברך המוציא. ולכתחילה טוב לחוש למחמירים שדינה כלחם גמור, ולא לאכול ממנה אפילו מעט אלא בתוך הסעודה. ואם אוכל ממנה כשיעור 'קביעות סעודה' יברך "המוציא". וכן בלילה רכה ביותר ונאפית עבה קצת כגון עוגות בחושות ברכתה "מזונות", ובשיעור קביעת סעודה – המוציא.

בלילה רכה ביותר ונאפית דק מאוד (כגון "בלינצעס") ברכתה מזונות. וגם כשאוכל בשיעור קביעת סעודה- מעיקר הדין ברכתם "מזונות", אלא שכשרוצה לאכול מהם כשיעור ד' ביצים (230 גר') יש להחמיר וליטול ידיו תחלה ולברך המוציא על לחם גמור. עיסה שבלילתה עבה, אע"פ שנאפית דק מאוד (כגון "לאפה" "טורטייה") – ברכתה המוציא.

נאמר בגמרא: "הרואה את הקשת בענן . . מברך . . ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". וכך אף נפסק בשולחן ערוך. בקשר למנהגנו בברכת הקשת התעוררה שאלה האם אכן מברכים אותה מפני שאדה"ז השמיטה. אך למעשה הורה הרבי שמנהגנו לברך ברכת הקשת, והטעם שלא הביאה אדה"ז מפני שלא הייתה מצויה במדינתו.

על אף שנתקנה ברכה על ראיית הקשת הזהירו חכמים שלא להסתכל על הקשת זמן ממושך, וראו זאת בחומרה, עד שאמרו שהמסתכל בקשת "לא חס על כבוד קונו" ו"עיניו כהות". טעם האיסור הוא, משום שהקשת מסמלת את כבוד ה’, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם .. הוא מראה דמות כבוד ה'". כך שאין זה מן הראוי להביט בה, כפי שאין להביט, כביכול, בכבוד שמים ('מעשה מרכבה'); אלא שהבטה קצרה לצורך הברכה מותרת, אך אחר-כך אין להסתכל בה עוד.

דין ברכת ראיית הקשת כדין ברכת הברקים והרעמים שאין מברכים עליהם אלא פעם אחת ביום, ונפטר בברכתו הראשונה על כל הפעמים שיראה במהלך אותו היום, אבל אם התפזרו העננים ושוב נתקדרו השמיים ונראתה הקשת מברכים שוב. או אפילו לא התפזרו העננים אך הוא ישן שנת לילה ונראתה הקשת יברך.