הלכה יומית

מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון, קוראים שבעה קרואים ב"ויהי בשלח פרעה", בעת קריאת השירה – עומדים. בסיום הקריאה, מניחים ליד ספר התורה – על הבימה – את הספר השני (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו), ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם". הפטרה: "וידבר דוד". בארץ ישראל – הזכרת נשמות. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות, יכול לאומרו.

לשמח את אחינו בני ישראל, ובפרט ע"י דברי תורה, נגלה ופנימיות התורה, באופן שדבריו יהיו יוצאים מן הלב, ובמילא יהיו גם נכנסים אל הלב. "בימי המועדים, ובפרט בשביעי של פסח ואחרון של פסח, הולכים לשמח יהודים שאז יש בחינה כזו שהארץ (אדמה) מבקשת שילבשו נעל כדי שגם היא תוכל לקבל גילוי אור הקדושה". הרבי מקשר זאת אף עם הפטרת יום אחרון של פסח (בחו"ל) בה נאמר (על הגאולה) "והדריך בנעלים", שהגילוי דלעתיד יחדור עד דרגת הנעלים. ולכן נתקן "ביו"ט בכלל ובפסח ראשון לרגלים בפרט, לשמח יהודים הן בהנוגע לרוחניות שאומרים דברי אלקים חיים והן בהנוגע לשמחה בגשמי', ובנוסף לענין השמחה גם ענין הליכה ברגלים".

מיד בצאת הכוכבים מותר לאכול שרויה, גם קודם ברכת המזון. אף שנמשכה הסעודה במוצאי שבת ויו"ט עד לאחר צאת הכוכבים אומר בברכת המזון "רצה" ו"יעלה ויבוא" (באם לא הבדיל בתפלה או על הכוס, או אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"). כשמברך לאחר צאת הכוכבים, מעבירים מים אחרונים על השפתיים. חמץ שעבר עליו הפסח ולא נמכר לגוי נאסר באכילה ובהנאה. מוצרי חמץ שלא ידוע האם נמכרו לגוי, אין לקנותם אלא א"כ מופיע על האריזה שנאפו לאחר הפסח.

החל מראש חודש ניסן בו עמד המשכן ועד ליום י"ב בו, הקריבו נשיאי שנים עשר השבטים קרבנות – נשיא ליום, ומשום כך קבעו את שנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן כעין ימי חג. ערב פסח נחשב אף הוא כיום חג כיון שכל ישראל הקריבו בו את קרבן הפסח. ומיד אחריו באים ימי החג. כך שרוב ימי חודש ניסן הם כעין "יום טוב", בעקבות כך נקבע שבכל חודש ניסן לא מתענים וכן לא אומרים תחנון בתפילה, ולמעשה נוהגים שלא אומרים גם את ההוספות הנאמרות בימים שאומרים תחנון. וכן בכל השבתות אין אומרים "אב הרחמים" ו "צדקתך".

על ספירת העומר נאמר: "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור", ולמדו חכמים שספירת-העומר צריכה להיות "בקמה" כלומר, בעמידה, ולכן בעת הספירה יש להקפיד שלא להישען על שום-דבר באופן כזה שאם יסולק יוכל ליפול כתוצאה מכך, אך כ"ז לכחתחילה, ומי שספר מיושב יצא. השוכח לספור יום אחד מימי הספירה, אם נזכר ביום יספור ללא ברכה ובלילה ימשיך לספור בברכה, אך אם לא נזכר ביום ימשיך לספור מיום זה והלאה ללא ברכה. ונכון (תמיד) לדעת ולכוון שהספירה הנוכחית הינה חלק מספירת שבעה שבועות.

לקרוא בכל יום פרשת הנשיא שהקריב בכל יום. ביום ראשון מתחילים מ"ויהי ביום כלות משה", עד סיום קרבנו של 'נחשון בן עמינדב'. ביום י"ג ניסן אומרים מ"זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה" שהוא כנגד שבט לוי. אחר אמירת הנשיא אומרים את ה"יהי רצון" הנדפס בסידורים, וגם כהנים ולויים אומרים אותו. וביום י"ג ניסן אין אומרים את ה'יהי רצון'.

השומע הספירה מאחר ואינו הולך עכשיו לספור הספירה בעצמו, יכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני, ואם לא כיוון זאת לא יוכל לספור אחר כך בברכה. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת (כיוון שעצם זה שחושב לספור מיד בעצמו, נחשב שכיוון לא לצאת ידי חובה בספירה של השני), ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

היוצא בחודש ניסן (דוקא) ורואה אילני מאכל שמוציאים פרח, מברך: "בא"י אמ"ה שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָָרא בוֹ בְִּריּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". ואינו מברך אלא בפעם הראשונה שרואה בחודש ניסן. ואחרי שבירך בראיה ראשונה, אינו מברך שוב. המסתכל בעץ וראה הפרחים ולא בירך (לדעת רוב הפוסקים) הפסיד את הברכה. אמנם, מי שחולף על פני עץ ויודע שיש בו פרחים, אך לא הסתכל והתבונן בפרחים המלבלבים ולא בירך – יכול לברך בשעה שמסתכל על העץ ורואה את הלבלוב.

בירושלים כל דיני פורים חלים ביום זה, ובערי הספקות קוראים מגילה ללא ברכה אך אין משנים דבר בסדר התפלה, ומקיימים אף את יתר מצוות הפורים. בכל העולם: אין אומרים תחנון ויש להוסיף בו במשתה ושמחה, ואסור להתענות ביום זה. אין אומרים "ועל הניסים" ואין קוראים בתורה (את הקריאה של פורים). אם אמר בטעות "ועל הניסים" אינו חוזר; ומותר לעשות את כל המלאכות ביום זה. לגבי אבלו ר"ל: נוהגים בדיני אבלות בצנעה, אך לא בפרהסיא, ולכן מותר לאָבֵל לשבת על כיסא גבוה, ולנעול נעלי עור. אך ימעט בדברים של שמחה, ולא יצא האבל לבית הכנסת.

כחלק מהכנת הגוף לשבת, מצווה ליטול את הציפורניים (מה שגדל יותר מכנגד הבשר) בכל ערב שבת (ולא ביום אחר). מן הדין אין לקציצת הציפורניים זמן מסויים, אלא יכול לקוצצן בין לפני חצות בין לאחר חצות (אבל לפני שטובל). אם אינו יכול ליטול בכל ערב שבת (כי עדיין לא גדלו הציפורניים), יזהר לקוץ בערב שבת פעם בשבועיים. אין חובה לגלח בערב שבת את ציפורני הרגליים.

יש נזהרים שלא לקצוץ את ציפורני הידיים והרגליים באותו היום, מפני חשש סכנה; ויש מקפידים שלא ליטול ציפורניים ביום חמישי (מתחילת ליל חמישי ועד סוף יום חמישי), מפני שהציפורניים מתחילים לחזור ולצמוח ביום השלישי לגילוחם ואינם רוצים שיהיה זה בשבת. כאשר חל יום טוב סמוך לשבת (ביום חמישי וששי, או ביום ששי) יטול ציפורניו בערב יום טוב, או (כאשר חל ביום ראשון) בערב שבת. ואף על פי שיתחילו לחזור ולצמוח ביום השלישי לגילוחם שהוא שבת או יום טוב.

בעת נטילת הציפורניים, נזהרים שלא לנטלן כסדרן (אצבע אחר אצבע הסמוכה לה) מפני שקשה לשכחה, לקיבור בנים, ולעניות רח"ל, אלא מפסיקים בין אצבע לאצבע באצבע אחרת שאינה סמוכה לה. ומתחילים ליטול בשמאל בקמיצה, דהיינו באצבע רביעית הסמוכה לזרת; ובימין באצבע, דהיינו אצבע שנייה הסמוכה לגודל. ונמצא הסימן לסדרן: ביד ימין בדאג"ה, וביד שמאל דבהג"א. וטוב להיזהר בזה לכתחילה. אם טעה ונטל חלק מהציפורניים כסדרן, כאשר נזכר בכך ימשיך שלא כסדרן. הקפדה זו לא נאמרה בציפורני הרגליים, אלא אפשר לכתחילה ליטלן כסדרן.