הלכה יומית

עבור הזרוע נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף, ונוהגים לצלותו היטב, ולאחר הצלייה מורידים ממנו כמעט כל הבשר שעליו, אך מאידך צריך ליזהר שיישאר מעט בשר על העצם (שכן הזרוע משמש כאחד משני התבשילים שצריכים להיות בקערה וללא בשר אינו נקרא תבשיל). הביצה באה כזכר לקרבן חגיגה, ומבשלים אותה עד שתתקשה, ונוהגים להשאירה בקליפתה וכך להניחה בקערה .

הן למרור והן לכורך לוקחים חסה (חזרת) ותמכא (חריין). את החריין מגרדים, וראוי להניחו בכלי סגור בכדי שלא תפוג חריפותו, ומנהג הרבי להשתמש גם בחתיכת חריין שאינה מגורדת. את עלי החסה יש לקחת מגידול ללא תולעים, וצריך לשטוף ולשרותם במי סבון כ 3- דקות, אח"כ לשטפם היטב. יש להקפיד בעלי החסה שמשתמשים בהם לכורך, שלא תהיה עליהם רטיבות מים כלל.

החרוסת משמשת כזכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. החרוסת מורכבת מתפוחים ואגסים מרוסקים, ואגוזים טחונים. אופן עשיית החרוסת: לוקחים תפוחים ואגסים, אחר שמקלפים אותם, שוטפים אותם, ומנגבים היטב, אח"כ טוחנים איתם יחד אגוזים. החרוסת צריכה להיות סמיכה, לכן כדאי לערב כמות גדולה של אגוזים. למנהגנו אין מוסיפים בה יין בעת הכנתה, אלא רק לפני שטובל בה את המרור מרככים אותה ביין שבצלחת שבתחתית הכוס . הכרפס הוא נוטריקון: "ס' פרך", כלומר, לזכר ששים ריבוא שעבדו עבודת פרך. מנהגנו ליקח בצל חי (או תפוח אדמה, לנשים). כמו כן יש להכין מי מלח, לטיבול הכרפס.

מצוה מדברי סופרים לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר כנגד ארבע לשונות של גאולה; ואפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות, אולם נשים וילדים יכולים לשתות מיץ ענבים )טבעי(, ומהדרים לקחת יין אדום. כמו כן יש להכין כוס שיש בה כשיעור רביעית, המנהג המקובל הוא כהכרעתו של הגר"ח נאה ששיעור הרביעית הוא 86 סמ"ק. אין לקחת כוס שפיו צר, ונוהגים שהכוס תהיה ללא רגל. יש לשטוף את הכוסות (לפני הקידוש ולפני ברכת המזון) שטיפה מבחוץ והדחה מבפנים, כדין כוס של ברכה.

מקפידים שתהא "קערה", לכל בן מצוות. בבית הרב מסדרים את המצות על מפה ולא על קערה, מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף, אבל בכל מקום צריכה להיות קערה מתחת למצות (מכוסה). את הקערה נוהגים לסדר בלילה מיד כשחוזרים מבית הכנסת, לפני הקידוש.

כמו בכל ערב יום טוב, מדליקים את נרות החג לפני השקיעה, ובאם לא הדליקו ניתן להדליק בחג רק מאש הדולקת מערב החג. בהדלקת נרות ובקידוש, אין מברכים שהחיינו. רבותינו נשיאינו גילו כי שמחת שביעי של פסח גדולה משאר ימי הפסח. ומהעילויים של חג אחרון של פסח – הוא היותו סיום וחותם חג הפסח, ולכן הינו גם בבחינת "מאסף לכל המחנות" לכל ענייני חג הפסח, ומזה מבן גודל מעלת ויוקר הזמן והצורך לנצל כל רגע ורגע של יום זה.

מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון, קוראים שבעה קרואים ב"ויהי בשלח פרעה", בעת קריאת השירה – עומדים. בסיום הקריאה, מניחים ליד ספר התורה – על הבימה – את הספר השני (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו), ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם". הפטרה: "וידבר דוד". בארץ ישראל – הזכרת נשמות. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות, יכול לאומרו.

לשמח את אחינו בני ישראל, ובפרט ע"י דברי תורה, נגלה ופנימיות התורה, באופן שדבריו יהיו יוצאים מן הלב, ובמילא יהיו גם נכנסים אל הלב. "בימי המועדים, ובפרט בשביעי של פסח ואחרון של פסח, הולכים לשמח יהודים שאז יש בחינה כזו שהארץ (אדמה) מבקשת שילבשו נעל כדי שגם היא תוכל לקבל גילוי אור הקדושה". הרבי מקשר זאת אף עם הפטרת יום אחרון של פסח (בחו"ל) בה נאמר (על הגאולה) "והדריך בנעלים", שהגילוי דלעתיד יחדור עד דרגת הנעלים. ולכן נתקן "ביו"ט בכלל ובפסח ראשון לרגלים בפרט, לשמח יהודים הן בהנוגע לרוחניות שאומרים דברי אלקים חיים והן בהנוגע לשמחה בגשמי', ובנוסף לענין השמחה גם ענין הליכה ברגלים".

זמן המצוה הוא ביום הפורים, החל מנץ החמה ועד לשקיעתה. לכתחילה יש לקיים את מצות משלוח מנות לאחר קריאת המגילה. בשעת הדחק, ניתן לשלוח לפני נץ החמה (לאחר עלות השחר), וכן אם הגיעה שקיעת החמה ועדיין לא שלח, ישלח בבין השמשות (עד צאת הכוכבים). השולח בליל פורים או במוצאי פורים – לא יצא ידי חובתו. לכתחילה יש לדאוג שגם שליחת המשלוח וגם קבלתו יהיו ביום פורים.

מי שבשנת אבלות לא עולה ביום שיש מוסף, ואעפ"כ באם יש לו יאָרצייט (של אחד מהוריו) בשבת, נגש להיות שליח ציבור בכל תפילות אותה השבת, ואפילו אם הוא בתוך שנת האבלות על פטירת ההורה השני. אין מנהגנו שבעל יאָרצייט יהיה דוקא השליח ציבור בשבת שלפני היאָרצייט (אבל אין לעורר בזה מחלוקת).

הבעל יכול לתת משלוח מנות עבור אשתו. וראוי שיודיע לה שנותן עבורה, וכן יודיע זאת למקבלי המשלוח (ואין צריך לזַכות לה קודם לכן). קטנים שהגיעו לחינוך, חובה לחנכם לקיים מצוה זו. ולמעשה יש לנהוג שגם קטני קטנים יקיימו מצוה זו, גם כשישנו ספק אם הגיעו לחינוך. ראוי שהילדים יתנו בעצמם משלוח מנות לחבריהם, ולא יסתפקו במשלוח ששולח אבי המשפחה. גם עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו. אם אין בידו ממון ומאכלים אחרים חוץ ממאכלי סעודת פורים, יכול להחליף את סעודתו עם אדם אחר, ויוצא בזה ידי חובת משלוח מנות.

יש מחמירים לשלוח על ידי שליח דוקא. אך אין צריך להקפיד שהשליח יהיה גדול דוקא, ואדרבא, מנהג ישראל לשלוח על ידי הקטנים. יש לתת את שתי המנות יחד, ולא בזה אחר זה. מנהג כ"ק אד"ש לשלוח לכהן, לוי וישראל. איש שולח לחברו ואשה לחברתה, אך לא ישלח איש לאשה או אשה לאיש.