הלכה יומית

יש לתת שלושה מטבעות של חצי מהמטבע הקבוע באותו מקום, כנגד שלוש הפעמים שכתוב "תרומה" בפרשת שקלים; ומבאר הרבי שזהו אף כנגד שלשה ימי התענית שצמו בימי אסתר, ולפיכך, נהוג שנותנים "זכר למחצית השקל" ביום תענית אסתר לפני תפלת מנחה. ויש המהדרים לתת שווי מחצית השקל של תורה (דהיינו 9.6 גרם כסף טהור), למעשה אין מנהגנו כן. אין לתת מחצית השקל מכספי מעשר, אך עבור האשה והילדות אפשר כיון שאינו מחויב לתת עבורם.

יש שכתבו שאסור לשכור חזן שיתפלל בשבת או יום טוב, אף על פי ששכרוהו מבעוד יום, כי אסור לו ליטול שכר שבת או שכר יום טוב. ויש מתירים מפני שבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת, וכן המנהג להקל. אך מכל מקום לדברי הכל אינו רואה סימן ברכה משכר זה לעולם. ואם החזן מושכר לתקופה מסוימת – לשנה, לחודש או לשבוע שיתפלל גם בחול, ומשלמים לו עבור השבתות וימות החול בבת אחת, הרי זה שכר שבת בהבלעה ומותר לדברי הכל.

זמן נתינת "מחצית השקל" לכתחילה הוא בתענית אסתר לפני תפילת מנחה, (בין כשהתענית בזמנה ביום י"ג, ובין כשהיא מוקדמת ליום י"א). מי שלא נתן לפני מנחה, ייתן לאחריה, או בבוקר יום הפורים לפני קריאת המגילה. גם בירושלים נותנים מחצית השקל במנחה של תענית אסתר, ויש שנהגו לתת במנחה שלפני פורים (כלומר, ביום י"ד).

ש"ץ שמאריך בתפילתו כדי שישמעו את קולו הערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להקב"ה בנעימה, תבא עליו ברכה. ובלבד שיתפלל בכובד ראש ויעמוד באימה ויראה (ומ"מ לא יאריך בתפלה ויטריח הצבור). אבל אם מתכוון הוא להשמיע את קולו ושמח בקולו, הרי זה מגונה, ועליו נאמר "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". עוד יזהרו הש"ץ וכל הציבור שלא לחזור ולכפול מלים בתפילה.

מנהגנו ללבוש בשבת בגדים שחורים, כמנהג הרבי ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ. אברכים נשואים לובשים סירטוק – בגד ארוך עשוי משי. גם אשה שאינה יוצאת מביתה, תכבד את השבת בבגדים נאים. והנשים תקפדנה ללבוש את בגדי השבת לפני זמן הדלקת הנרות, כדי שתוכלנה להדליק את הנרות ולקבל את השבת בבגדי שבת. ואם לא הספיקה והגיע זמן ההדלקה, תדליק בבגדי חול.

בדרך כלל יש בסירטוק שסע מאוחריו, כך שאם הוא פתוח יותר מהחלק שסגור, יוצא שבסך הכל יש בו ארבע פינות. ובכדי שלא יהיה חייב בציצית מעגלים פינה אחת. בשיעור העיגול יש שכתבו שמדרבנן אינו פטור עד שיעגל משיעור הכנף דהיינו מ-ג' אצבעות עד ג' אצבעות משני הצדדין, כך שמשך העיגול יקיפנו חוט בערך ד' אצבעות וחצי (שיעור "אצבע" להגר"ח נאה: 2 ס"מ).

מצוה על כל אדם למשמש בערב שבת סמוך לחשכה בבגדים שילבש בשבת (ואפילו בגדים המיוחדים לשבת), לוודא שלא יהיה בכיסיו וכדומה שום דבר (כמו מפתח ושאר חפצים) באופן שאסור לצאת כך בשבת לרשות הרבים. ואפילו הנמצא בעיר שיש בה עירוב, אף על פי כן יבדוק בכיסו שאין שם דברי מוקצה.

חובת בדיקת הבגדים קודם השבת בכדי שלא יבוא לטלטל דברים האסורים בשבת, היא לא רק בגדים שלבוש בהם בעת כניסת השבת, אלא גם אם ישנם בגדים נוספים שעתיד ללבוש במהלך השבת – דוגמת מעיל חורף וכדומה – עליו למשמש בהם לפני כניסת השבת ולהוציא מהם את החפצים. מעבר לכך בשבת ויו"ט מנהגנו להימנע מלשאת שעון, ואפילו במקום שיש עירוב.

אמרו חכמים שישנה השפעה רבה לדברים ששומע התינוק או רואה על המשך חייו, ויתירה מזו הנהגת האם בתקופת הריונה משפיעה על הוולד, לכן מנהג נשים צדקניות שבתקופת ההריון ואפילו לפניה מוסיפות כמה וכמה ענייני זהירות והידור בתורה ומצוות לטובת הוולד, וכן נזהרים שלא ישמעו שירים או דברים לא רצויים בזמן זה, וכמובן שמיד עם היוולדו יש לשמור אותו מראיה או שמיעה של דברים לא רצויים. כמו כן מובא בספרי הפוסקים אודות החשיבות שתשב האם בימי עיבורה בבתי מדרשות ותראה תלמידי חכמים ותשמע דברי תורה "ומתקדש הוולד בקרבה, שהוא שומע הכל ומבין".

במעמד מתן-תורה וכן במעמד הברית בערבות מואב, נאמר שנכחו בהם גם התינוקות. וכן אודות מצוות "הקהל" מצווה התורה שכולם יתאספו כולל "הטף", "כדי ליתן שכר למביאיהן". וכתבו ה"תוספות": "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". וכן אמרו על רבי יהושע שהוליכה אמו עריסתו לבית-הכנסת שיידבקו אזניו בדברי-תורה. ולהלכה מובא שמצווה להביא את הקטנים לבית-הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם להקשיב לקריאת-התורה . וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שהגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

ילדים וילדות שהגיעו לחינוך, חובה לחנכם לשמוע את קריאת המגילה. מנהג טוב ונכון להביא את הילדים לקריאה שבבית הכנסת כדי לחנכם במצות פרסום הנס ברבים, גם אם לא בטוח שיקשיבו לכל המגילה; וראוי לדאוג שאף קטנים שלא הגיעו לחינוך ישמעו את הקריאה, אם מבינים הם את כללות השמחה והנס. יש שהזהירו מלהביא לבית הכנסת קטנים ביותר שמבלבלים בזמן הקריאה, אמנם כ"ק אד"ש עורר על החשיבות להביאם, והוסיף שאם ישנו חשש שיפריעו למהלך הקריאה, ידאגו להמתין לאחר אמירת "המן" שירעישו הקטנים כראוי, וכך יקל עליהם להיות בשקט בזמן הקריאה.