הלכה יומית

זמן נתינת "מחצית השקל" לכתחילה הוא בתענית אסתר לפני תפילת מנחה, (בין כשהתענית בזמנה ביום י"ג, ובין כשהיא מוקדמת ליום י"א). מי שלא נתן לפני מנחה, ייתן לאחריה, או בבוקר יום הפורים לפני קריאת המגילה. גם בירושלים נותנים מחצית השקל במנחה של תענית אסתר, ויש שנהגו לתת במנחה שלפני פורים (כלומר, ביום י"ד).

ש"ץ שמאריך בתפילתו כדי שישמעו את קולו הערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להקב"ה בנעימה, תבא עליו ברכה. ובלבד שיתפלל בכובד ראש ויעמוד באימה ויראה (ומ"מ לא יאריך בתפלה ויטריח הצבור). אבל אם מתכוון הוא להשמיע את קולו ושמח בקולו, הרי זה מגונה, ועליו נאמר "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". עוד יזהרו הש"ץ וכל הציבור שלא לחזור ולכפול מלים בתפילה.

מצוה על כל אדם לשלוח לרעהו שתי מנות ביום פורים, כאמור "משלוח מנות איש לרעהו". ומכך שנאמר שהמשלוח צריך להיות "מנות" (לשון רבים) למדו שיש לשלוח לכל הפחות שתי מנות, לאדם אחד כאמור "איש לרעהו". בטעמה של מצות משלוח מנות כתבו שהוא בכדי להרבות אהבה ואחווה. טעם נוסף למצוה זו הוא ששילוח המנות נועד לצורך סעודת פורים, לסייע בכך למי שחסר לו.

בכל יום חייב אדם לברך מאה ברכות, ובשבת שתפלת העמידה קצרה מימות החול כיוון שאין בה את הברכות האמצעיות, יש להשלים ברכות אלו במיני פירות. ונפסק להלכה שמי שאין לו פירות שיוכל לברך עליהם להשלים מאה ברכות בשבת, יכוון וישמע את הברכות בחזרת הש"ץ ויענה אחריהם אמן, וזה ייחשב לו למנין המאה ברכות, ועדיף שישמע את ברכות העולים לתורה. אבל מי שיש לו פירות אינו יוצא ידי חובת מאה ברכות בשמיעת הברכות מהש"ץ. אם לא שמע את הברכה, אף על פי שיודע איזה ברכה מברך ועונה אחריה אמן, אינה נחשבת לו למנין מאה ברכות.

בדרך כלל יש בסירטוק שסע מאוחריו, כך שאם הוא פתוח יותר מהחלק שסגור, יוצא שבסך הכל יש בו ארבע פינות. ובכדי שלא יהיה חייב בציצית מעגלים פינה אחת. בשיעור העיגול יש שכתבו שמדרבנן אינו פטור עד שיעגל משיעור הכנף דהיינו מ-ג' אצבעות עד ג' אצבעות משני הצדדין, כך שמשך העיגול יקיפנו חוט בערך ד' אצבעות וחצי (שיעור "אצבע" להגר"ח נאה: 2 ס"מ).

מצוה על כל אדם למשמש בערב שבת סמוך לחשכה בבגדים שילבש בשבת (ואפילו בגדים המיוחדים לשבת), לוודא שלא יהיה בכיסיו וכדומה שום דבר (כמו מפתח ושאר חפצים) באופן שאסור לצאת כך בשבת לרשות הרבים. ואפילו הנמצא בעיר שיש בה עירוב, אף על פי כן יבדוק בכיסו שאין שם דברי מוקצה.

חובת בדיקת הבגדים קודם השבת בכדי שלא יבוא לטלטל דברים האסורים בשבת, היא לא רק בגדים שלבוש בהם בעת כניסת השבת, אלא גם אם ישנם בגדים נוספים שעתיד ללבוש במהלך השבת – דוגמת מעיל חורף וכדומה – עליו למשמש בהם לפני כניסת השבת ולהוציא מהם את החפצים. מעבר לכך בשבת ויו"ט מנהגנו להימנע מלשאת שעון, ואפילו במקום שיש עירוב.

אמרו חכמים שישנה השפעה רבה לדברים ששומע התינוק או רואה על המשך חייו, ויתירה מזו הנהגת האם בתקופת הריונה משפיעה על הוולד, לכן מנהג נשים צדקניות שבתקופת ההריון ואפילו לפניה מוסיפות כמה וכמה ענייני זהירות והידור בתורה ומצוות לטובת הוולד, וכן נזהרים שלא ישמעו שירים או דברים לא רצויים בזמן זה, וכמובן שמיד עם היוולדו יש לשמור אותו מראיה או שמיעה של דברים לא רצויים. כמו כן מובא בספרי הפוסקים אודות החשיבות שתשב האם בימי עיבורה בבתי מדרשות ותראה תלמידי חכמים ותשמע דברי תורה "ומתקדש הוולד בקרבה, שהוא שומע הכל ומבין".

במעמד מתן-תורה וכן במעמד הברית בערבות מואב, נאמר שנכחו בהם גם התינוקות. וכן אודות מצוות "הקהל" מצווה התורה שכולם יתאספו כולל "הטף", "כדי ליתן שכר למביאיהן". וכתבו ה"תוספות": "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". וכן אמרו על רבי יהושע שהוליכה אמו עריסתו לבית-הכנסת שיידבקו אזניו בדברי-תורה. ולהלכה מובא שמצווה להביא את הקטנים לבית-הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם להקשיב לקריאת-התורה . וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שהגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

ילדים וילדות שהגיעו לחינוך, חובה לחנכם לשמוע את קריאת המגילה. מנהג טוב ונכון להביא את הילדים לקריאה שבבית הכנסת כדי לחנכם במצות פרסום הנס ברבים, גם אם לא בטוח שיקשיבו לכל המגילה; וראוי לדאוג שאף קטנים שלא הגיעו לחינוך ישמעו את הקריאה, אם מבינים הם את כללות השמחה והנס. יש שהזהירו מלהביא לבית הכנסת קטנים ביותר שמבלבלים בזמן הקריאה, אמנם כ"ק אד"ש עורר על החשיבות להביאם, והוסיף שאם ישנו חשש שיפריעו למהלך הקריאה, ידאגו להמתין לאחר אמירת "המן" שירעישו הקטנים כראוי, וכך יקל עליהם להיות בשקט בזמן הקריאה.

על-אף החשיבות האמורה בהבאת הבנים לבית-הכנסת, הדבר מותנה בכך שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; שכן הדבר את ריכוזם של המתפללים, וכן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במדה והגיע הילד לבית-הכנסת והפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ואם ירימו יוכל הוא לכוון יותר, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.