הלכה יומית

חפצים שמקיימים בהם את המצווה, בעת הזמן שראוי לקיים בה המצווה, כגון ציצית כל זמן שהיא כשירה, או ביום בו ראויים לקיים המצווה, כגון השופר ביום ר"ה, ד' מינים וסוכה בחג הסוכות, אסור להשתמש בהם לצרכי חולין ואפילו לשימושים שאינם מבוזים. אך האיסור הוא רק כשכבר התחיל להשתמש בהם, אולם לפני שמשתמש בהם לקיום המצווה – גם אם כבר ייחדם לצורך המצווה – אין איסור לשנות ייעודם לצורך חול כל עוד לא קיים בהם את המצווה בפועל.

חפצים שמקיימים בהם את המצווה, כגון השופר, ד' מינים וסוכה, לאחר גמר מצוותם ואין בדעתו להשתמש בהם שוב למצווה, כגון לאחר חלוף החג, או ציצית שכבר נפסלה, אין בהם קדושה ומותר להשתמש בהם לצרכי חולין ואינם טעונים גניזה, אך לא ישתמשו בהם לשימושים מבוזים, וכן לא יזרקו אותם לאשפה או למקום מבוזה. והמשמשים את תשמישי המצווה, כגון הנרתיק של הלולב והאתרוג והשופר ותיק הטלית, אין בהם קדושה כלל ואף בעת מצוותם מותר להשתמש בהם לצרכי חולין, אלא שלעיתים רשומים עליהם פסוקים ומאמרי חז"ל ויש להפריד חלקים אלו ולגנזם ואת היתר ניתן לזרוק, ולכן למעשה אין לכתוב 3 מילים מפסוק על חפצים אלו שמא יבואו לידי בזיון.

תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, עליו להשאיר מקום של אמה על אמה (כחצי מטר על כחצי מטר) לא מסויד, כזכר לאבלות על החורבן. שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, יורגש הדבר גם בתוך ביתו הפרטי של האדם. השוכר בית שכבר מסוייד, אינו צריך לקלוף ויש שהקלו שגם כשקונה בית אינו צריך לקלוף. ובבתי כנסיות ובבתי מדרש וישיבות אין משיירים אמה על אמה.

לכתחילה יש לשייר את האמה על אמה בלתי מסויד ממול הפתח, ויש שנהגו להשאיר אמה על אמה זו מעל פתח הכניסה, כדי שיושבי הבית יראו אותה תמיד. אולם לדעת רוב הפוסקים יש להשאיר את האמה מול הפתח, כדי שכל מי שייכנס לבית יוכל לראותה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לבנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. ובמקום שאין אפשרות להניח את האמה מול הפתח כגון שאין לו די מקום בקיר שממול הפתח – כגון בבית שאין בו קיר מול הפתח, ישייר אמה על אמה בקיר הסמוך לפתח או על הקיר או התקרה שמעל הפתח.

בין התקנות שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן בית המקדש, הוא שבכל סעודה שעושה אדם, עליו לשייר דבר-מה שיהא היכר זכר לחורבן. ונפסק להלכה "העורך .. סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם". וכתבו הפוסקים שכיום אין נזהרים להקפיד על כך, משום שבזמניהם היה נהוג שמגישים את המנות לפי מספר הסועדים וכשמחסיר תבשיל או קערה שאמורים להיות בסעודה ניכר שהוא זכר לחורבן; אך כיום שכל אחד מביא כפי יכולתו והרגלו אין היכר בכך. ויש שהציעו להניח מקום פנוי ללא קערה ויכוון שהוא זכר לחורבן.

גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר, אלא דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא. וכן לצורך מצווה, כגון בחתונה או בשבעת ימי המשתה וכן בחגים ובשאר סעודות מצווה מותר לנגן ולשמוח בכלי שיר. ובירושלים עיה"ק התקבל המנהג אצל רבים שלא לנגן בחתונות בכלי שיר ורק בתוף. גם בהשמעת שירים מוקלטים אסרו רבני ירושלם, אך מחוץ לגבולות ירושלם העתיקה יש שהקלו. ובימי בין המצרים וימי ספירת העומר כתבו הפוסקים לאסור אף בשמיעת כלי זמר מוקלטים.

נפסק להלכה שכאשר האשה מתקשטת בתכשיטי כסף וזהב, לא תקשט עצמה בכל תכשיטיה אלא בכל פעם תשייר תכשיט אחד שאינה מתקשטת בו, ובכך תזכור את החורבן. ויש שכתבו שאפילו בשבת ויום טוב תנהג כך, אך יש פוסקים שכתבו להקל בזה, כיוון שבשבת ויום טוב אין לעשות שום היכר זכר לחורבן.

הרואה את חורבן ערי יהודה, ירושלים, ומקום המקדש – לאחר שעברו לפחות שלושים יום מראייתו הקודמת אותם – חייב לקרוע את בגדו כאבל. אלא שכתבו פוסקים למעשה שתושבי ירושלים יכולים להסתמך על הדעות הסוברות שכיום כשניתן להגיע בקלות יחסית לכותל לא קורעים, כמו כן סומכים על דעת הפוסקים הסוברים שבראיית הכותל המערבי לבד אין לקרוע אלא על ראיית מקום המקדש עצמו (או המסגדים שעליו), ויש נוהגים שלא לקרוע בכל יום שא"א בו תחנון.

נאמר "הין צדק יהיה לכם" ודרשו חכמים: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק". ועוד אמרו: "כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה". כלומר, על האדם לעמוד בדיבורו. ונפסק להלכה: "מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן לו, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה, ולא יחזור בו מדיבורו.

מעיקר הדין במקרה שההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון חברו לקבלה, ומכל מקום ירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו. ואפילו התכוון לשלם לחברו על הסחורה שלוקח ממנו בסכום מסוים, לא ישנה את מחשבתו. וכן בשאר דברים שבין אדם לחבירו יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזו טובה לחבירו ויש בידו לעשותה, אך דברים שחשב עליהם לצורך עצמו ולא לצורך הזולת אין צורך לקיימם אלא אם כן הם מענייני תורה ומצוות.

על נדרי צדקה נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה 'תשמור' זו מצות לא תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה.

נאמר בגמרא "אסור לגנוב דעת הבריות", כלומר לגרום לחבר לפרש דבר שאינו נכון, שעלול לגרום לקבלת טובת הנאה כלשהי. מספר דוגמאות הובאו בגמרא להמחשה ומהן – הפותח חבית יין בפני אורח, ונראה כאילו פותח במיוחד לכבודו, בשעה שהאמת הייתה שהיה צריך לפתוח את החבית לצורך אחר, והרי זה כגונב את דעת חברו משום שהאורח יחשוב שהמארח פתח חבית במיוחד עבורו, ובכך יכיר האורח טובה למארחו לחנם.