הלכה יומית

אשה המאושפזת בבית רפואה, תדליק נרות על השולחן שעליו תאכל את סעודת שבת, ואם ישנו חשש שיוציאו את הנרות מהחדר לפני שתספיק ליהנות מאורם – לא תברך על ההדלקה. ואשה שרק הגיעה לבית הרפואה לקראת זמן הדלקת נרות שבת, ואינה יודעת היכן תשהה כשיחשיך – תדליק נרות שבת בחדר ההמתנה ולא תברך, ואם בעלה ישהה ויאכל שם בליל שבת, ידליק שם הבעל נר שבת ויברך.

בעל נפש יחמיר לעצמו שלא להדליק נר ולא לעשות שום מלאכה לפני סדר קדושה של הציבור ("ואתה קדוש"), אף על פי שכבר הבדיל בתפילה. וכל העושה מלאכה לפני סדר קדושה אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה. אבל לטלטל נר וכדומה מותר מיד אחר שהבדיל בתפילה או אמר "ברוך המבדיל", ואין צורך להחמיר בזה.

שמש בית הכנסת רשאי להדליק את האור בבית הכנסת מיד אחר שהבדיל בתפילה או שאמר "ברוך המבדיל", אף על פי שלא אמרו הציבור עדיין סדר קדושה, כיון שהוא לצורך מצוה. ומכל מקום צריך להיזהר להדליק אחר שאמרו הציבור ברכו (ויש מתירים גם לפני 'ברכו' אם מתפללים מאוחר).

מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר לחבירו שכבר התפלל והבדיל בתפילה שיעשה מלאכה עבורו. ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו, אף על פי שאחר כך יזכיר עדיין שבת בברכת המזון.

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה קודם שהבדיל, עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

תקנו חכמים שאחר תפילת לחש של ליל שבת, יאמר הש"ץ ברכה אחת מעין שבע, היינו מעין שבע הברכות שבתפלת השבת: א) "מגן אבות" כנגד ברכת אבות ("מגן אברהם"); ב) "מחיה מתים" כנגד ברכת גבורות ("מחיה המתים"); ג) "הא-ל הקדוש" כנגד ברכת קדושת השם ("הא-ל הקדוש", ובעשי"ת "המלך הקדוש"); ד) "המניח לעמו" כנגד ברכת קדושת היום ("רצה במנוחתנו"); ה) "לפניו נעבוד" כנגד ברכת העבודה ("רצה"); ו) "ונודה לשמו" כנגד ברכת הודאה ("מודים"); ז) "אדון השלום" כנגד ברכת השלום ("שים שלום").

טעם תקנת ברכה זו הוא, מפני שבתי כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצויים מזיקים, וחששו שישנם אנשים שמאחרים ושוהים לאחר שהסתיימה תפילת הציבור, ואם יישארו יחידים בבית הכנסת יסתכנו, לכך האריכו תפילת הציבור, כדי שיהא פנאי ליחיד לגמור תפילתו, בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו. (וגם כיום שבתי הכנסיות הם בישוב, ולא שייך כלל טעם זה – אומרים אותו, לפי שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו). ועל פי הסוד מבואר שהיא כעין חזרת הש"ץ, ומה שלא תקנו חזרת הש"ץ בתפלת ערבית הוא מפני שמלכתחילה נתקנה ערבית כ'תפלת רשות' (- כמובן שהיום היא חובה גמורה, אך מתחלה כך היה מעמדה), ולכן לא ראו צורך שהשליח ציבור יוציא ידי 'חובה', אך תפלת ערבית של שבת אין מעמדה כתפלת ערבית בימות החול, ועשו בה כעין 'חזרת הש"ץ'.

את ברכת מעין שבע תקנו לומר רק בשבת ולא ביום טוב, וביו"ט שחל להיות בשבת אומרים ברכת מעין שבע כרגיל ואין מזכירים בה את היו"ט, רק את השבת – לפי שאלמלא שבת לא הייתה נאמרת ביו"ט – מפני שברכה זו נתקנה בשבת מפני המאחרים לבוא שמא יסתכנו מן המזיקין (ובליל יו"ט היו שלא באו לבית הכנסת מפני שהיו טרודים במלאכת אוכל נפש). אך כשחל הלילה הראשון של פסח בשבת – אין אומרים ברכת מעין שבע, מפני שעיקר התקנה היה מפני השמירה וליל פסח הוא ליל שימורים מן המזיקין.

ברכת מעין שבע במקורה נקבעה רק בבית הכנסת קבוע, אך לא במקום שמתפללים בו באקראי כגון במניינים בבתים פרטיים. אלא שבמקום שנהגו לאמרה אף במנין אקראי, אין למחות בידם; וככתבו הפוסקים שכיום למעשה מקובל שאומרים ברכה זו בכל מניין. המתפלל ביחידות, אסור לו לומר את כל ברכת מעין שבע. ואם ירצה לומר "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית" בלבד – הרשות בידו.

נוהגים הקהל לעמוד בעת שהש"ץ אומר ברכת מעין שבע. כמו כן המנהג הוא שאף הקהל אומרים יחד עם הש"ץ בברכת מעין שבע את הקטעים: "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית". ולכתחילה ראוי שתהיה אפשרות לצבור לשמוע את השליח צבור בברכת 'מעין שבע' מראש ועד סוף, מלה במלה, כמו בחזרת השליח ציבור.

אף על פי שבכל משך זמן תפילת הציבור אסור לדבר, עם זאת בעת שהשליח ציבור אומר ברכת מעין שבע (וכן בעת אמירת "ויכולו") יש להיזהר בכך במיוחד, ומובא בפוסקים "מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות אמר לו למה פניך מוריקות אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה שהצבור היו אומרים ויכולו ולא אמרתי עמהם ביחד וגם מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ברכה מעין ז' ובשעה שהיה אומר יתגדל עד אמן יהא שמה רבא ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה".

את תפלת ערבית של מוצאי שבת מתפללים בזמן צאת השבת, ואין לאחר את התפלה בשביל חזרת דא"ח. ונוהגים לומר "והוא רחום" ו"ברכו" במשך גדול ובאריכות נועם, כדי להוסיף מחול על הקודש . אין מנהגנו שבעל יאָרצייט ירד לפני התיבה (שליח ציבור) לתפילת ערבית במוצאי שבת שלפני היאָרצייט.