הלכה יומית

האוכל בגינה בשנת השמיטה צריך להיזהר שלא ליטול ידיו על העשבים, מפני שמשקה אותם. ואף אם אוכל בגינת חבירו, או אפילו של נכרי, הדבר מהווה בעיה. ויש שכתבו שטוב שלא לאכול כלל בגינה בשנה זו באם יודע שישתמש שם עם מים, מפני הקושי להיזהר שלא ייפלו שם מעט מים, אלא שלמעשה מקובל להקל בכל זה, אך מעל גבי אדמה ללא צמחים – מותר ליטול ידיים ולאכול ללא חשש.

כשם שנדרשות ההכנות הגשמיות לשבת כך נדרשות ההכנות הרוחניות אליה. וביחוד גוברת ההכנה לשבת מיום רביעי, ביום זה אומרים (בסיום שירו של יום) "לכו נרננה" הקטנה, שהוא ג' הפסוקים "לכו נרננה", "נקדמה פניו" "כי א-ל גדול". כמו כן יש נוהגים להישאר ניעורים בכל שבוע בליל שישי – כל הלילה או במשך כמה שעות – ולעסוק בתורה ובעבודה פנימית.

אין להשתמש למים אחרונים במיץ שהופק מפירות שביעית, כיון שבכך הולך הוא לאיבוד. כאשר מברכים ברכת המזון על כוס יין וכן בשאר 'כוס של ברכה', נוהגים למלא יין עד שיישפך מהגביע, אלא שמקפידים שיישפך לתוך כלי שלם ולא על הארץ, שלא יגרם בזיון על ידי כך. ואף ביין הקדוש בקדושת שביעית אין איסור לברך ברהמ"ז ולמלא את הגביע על גדותיו, וכן יעשה בקידוש ובהבדלה, ויש שכתבו שלא יכבה הנר ביין וכן לא יניח היין על עיניו, ובליל הסדר לא ישפוך היין באמירת עשר המכות (אלא שיש המקלים בזה מכיוון שזו כמות יין קטנה ואין בה חשיבות).

בתפלת שחרית ביום שישי אומרים תחנון. המאריך בתפלתו, והגיע לתחנון אחר חצות היום – לא יאמר תחנון. אמנם, באמירת "סלח לנו" – אם הוא עדיין לפני חצות – יכה על החזה. יש לאדם למעט קצת בלימודו בערב שבת, וכל שכן בשאר עסקיו, כדי שיהיה פנוי להכין את צרכי השבת, אלא אם כן הכין כבר ביום חמישי, או שיש לו מי שיכין לו, אלא שגם אם עדיין לא הכין, לא יתבטל לגמרי מלימוד התורה, שכן, חובה על כל אדם לקבוע עתים ללימוד התורה בכל יום, הן ביום והן בלילה. כמו כן אין לבטל שיעור קבוע של לימוד תורה ברבים, וכן אין לבטל שיעור לימוד קבוע (אפילו שלומד לעצמו) שיש לו קצבה, בלי שקלא וטריא.

חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, פרשת אותו השבוע – שנים מקרא ואחד תרגום, מן הדין ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, ורבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, רצוי עכ"פ לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לא יאוחר מתפלת שחרית של שבת או עכ"פ עד סעודת היום (ואכילת עראי לפני כן – מותרת), ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד לסוף יום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה; הנצרך להשלים יש שכתבו שישלים תחלה את מה שהחסיר ואחר כך יאמר את הפרשה הנוכחית.

בערב שבת נותנים לצדקה כפליים מרגילותו בשאר הימים – כדי שיהיה זה הן עבור יום ששי והן עבור שבת. כאשר חל יום טוב סמוך לשבת (לפניו או לאחריו), צריכים לתת צדקה לפני כן, באופן כפול ומכופל – עבור ערב שבת, עבור יום השבת, ועבור היום טוב (או שני ימי יו"ט).

שבת פרשת בשלח מכונה "שבת שירה", על שם קריאת שירת הים בפרשה זו. כאשר קוראים בתורה את שירת הים, נוהגים כל הציבור לעמוד. במספר מקומות בשירת הים ולפניה מסיים הקורא את הפסוק בנעימה מיוחדת: בפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" השני, בפסוק "ובמשה עבדו", בסיום כל פסוק בשירה שנאמר בו שם ה', (וכן בפסוק "נהלת בעזך אל נוה קדשך"), וכן בשירת מרים (בפסוק שנאמר בו שם ה'). בסיום הפרשה, בפסוק "אמחה את זכר עמלק", מנהגנו לקרוא את המלה "זכר" פעמיים, בפעם הראשונה האות ז' בניקוד סגול, ובפעם השניה בניקוד צירה.

נוהגים לאכול בשבת שירה "שווארצע קאשע" . יש התולים זאת בין היתר במנהג (שהי' קיים) לחלק לילדים 'קאַשע' שיחלקו לציפורים בשבת שירה ולספר להם שבקריעת ים-סוף, שרו הציפורים בשעה שמשה וישראל, אמרו שירה, והילדים העניקו לציפורים מפירות הים. ועל כן נהוג לקבץ את ילדי ישראל ולספר להם את סיפור קריעת ים סוף, ועל כך שילדי ישראל קטפו פירות מהאילנות שצמחו בקרקע הים והאכילו את הציפורים שהצטרפו לשירת בני ישראל, ובכך לנטוע בלב הילדים מדה טובה של רחמנות על בעלי חיים, "ורחמיו על כל מעשיו".

לגבי עצם נתינת מאכל לציפורים בשבת, אסרו חכמים לתת מאכל בשבת לבעל-חי ש"אין מזונותיו עליך". וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בע"ח שיש להם בעלים והנם תלויים במזון שיסופק להם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'. ועל כן למעשה בשבת שירה נמנעים מלתת לעופות (שאין מזונותיהם עליך) מאכלים, אך בכדי לקיים את המנהג בשבת שירה יש לספר לילדים אודות המנהג וטעמו כפי שהוזכר בהלכה הקודמת.

אמרו חכמים: "ארבעה ראשי שנים הם . . בשבט, ראש השנה לאילן . . בחמישה-עשר בו", משום שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ומעת זו מתחילה צמיחת הפרי; משמעותו ההלכתית של ראש-השנה לאילנות היא קביעת שנת היבול של העצים לעניין שנות ערלה, וכן בכדי לדעת מתי היא השנה הרביעית בה יש קדושת "נטע-רבעי" הנאכלים בקדושה בירושלים, (וכיום פודים את קדושת הפירות בכסף), ואף לעניין קדושת שביעית. וכן לעניין מצוות מעשר התלוי בשנים, שכן, בחלק מהשנים מפרישים "מעשר-עני" לעניים, ובחלק מפרישים "מעשר-שני". ובכדי לדעת לאיזו שנת מעשר שייכים פירות העץ, נקבע "ראש-השנה לאילנות", כך שפירות שיצמחו אחריו (לאחר שחנטו) שייכים למעשה לשנת המעשר החדשה. ופירות א"י שנוהג בהם קדושת שביעית אינם חייבים בתרומות ומעשרות.

ביום חמשה עשר בשבט מנהג ישראל להרבות באכילת מיני פירות של אילנות, ובפרט מיני הפירות שבשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. כמו כן נוהגים לאכול חרובים. יש לעורר את הילדים אודות קיום מנהג אכילת מיני פירות, ובפרט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כולל גם – להסביר להם (בסגנון המתאים להם) תוכן הענין של "ראש השנה לאילן", צמיחה וגידול בכל עניני יהדות, תורה ומצוותיה, להיות אילנות עושי פירות טובים.

מצוה לרחוץ כל גופו לכתחילה בערב שבת במים חמים, מפני כבוד השבת. ואם אי אפשר לו לרחוץ את כל גופו, ירחץ פניו ידיו (ורגליו) במים חמים. ומכל מקום אין רחיצה זו חובה גמורה, אלא המקיימה מקבל עליה שכר, ושאינו מקיימה אינו נענש עליה. ומצוה לחוף הראש בכל ערב שבת. (מי שיודע שלא יוכל לרחוץ בערב שבת, ירחץ ביום חמישי, שכל מה שאפשר לקרב הרחיצה ליום השבת יש לו לקרב, כדי שיהא ניכר שעושה בשביל כבוד השבת).