הלכה יומית

בתפלת שחרית ביום שישי אומרים תחנון. המאריך בתפלתו, והגיע לתחנון אחר חצות היום – לא יאמר תחנון. אמנם, באמירת "סלח לנו" – אם הוא עדיין לפני חצות – יכה על החזה. יש לאדם למעט קצת בלימודו בערב שבת, וכל שכן בשאר עסקיו, כדי שיהיה פנוי להכין את צרכי השבת, אלא אם כן הכין כבר ביום חמישי, או שיש לו מי שיכין לו, אלא שגם אם עדיין לא הכין, לא יתבטל לגמרי מלימוד התורה, שכן, חובה על כל אדם לקבוע עתים ללימוד התורה בכל יום, הן ביום והן בלילה. כמו כן אין לבטל שיעור קבוע של לימוד תורה ברבים, וכן אין לבטל שיעור לימוד קבוע (אפילו שלומד לעצמו) שיש לו קצבה, בלי שקלא וטריא.

חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, פרשת אותו השבוע – שנים מקרא ואחד תרגום, מן הדין ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, ורבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, רצוי עכ"פ לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לא יאוחר מתפלת שחרית של שבת או עכ"פ עד סעודת היום (ואכילת עראי לפני כן – מותרת), ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד לסוף יום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה; הנצרך להשלים יש שכתבו שישלים תחלה את מה שהחסיר ואחר כך יאמר את הפרשה הנוכחית.

בערב שבת נותנים לצדקה כפליים מרגילותו בשאר הימים – כדי שיהיה זה הן עבור יום ששי והן עבור שבת. כאשר חל יום טוב סמוך לשבת (לפניו או לאחריו), צריכים לתת צדקה לפני כן, באופן כפול ומכופל – עבור ערב שבת, עבור יום השבת, ועבור היום טוב (או שני ימי יו"ט).

בימי שישי מתפללות הנשים תפלת מנחה לפני הדלקת הנרות. ובמקום הצורך, אם השעה מתאחרת ולא הספיקה להתפלל – תַּתְנֶה האשה שאינה מקבלת על עצמה את השבת בהדלקת הנרות, ותתפלל מנחה מיד לאחר ההדלקה. ואם לא התפללה ולא התנתה, וכבר הדליקה נרות – לא תתפלל מנחה, אלא תשלים בתפלת ערבית (תתפלל פעמיים שמונה עשרה, שתיהן בנוסח ערבית של ליל שבת, והשניה בתור השלמה). וביום טוב (בין אם חל בשבת או בחול) לא מועיל תנאי בהדלקה, כיון שמברכת שהחיינו ובכך מקבלת על עצמה את קדושת היום.

יש אומרים שזמן תפלת מנחה לכתחילה הוא לפני השקיעה; אלא שאם ישנה אפשרות להתפלל בציבור רק מנחה גדולה, לכו"ע יתפללו מנחה גדולה בציבור, ולא מנחה קטנה ביחידות. איש המדליק נרות בעצמו – לכתחילה יתפלל מנחה לפני הדלקת הנרות. ובמקום הצורך, אם השעה מתאחרת ולא הספיק להתפלל – טוב שיתנה שאינו מקבל על עצמו את השבת בהדלקת הנרות, אך גם אם לא התנה, יתפלל מיד לאחר ההדלקה.

אמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים-בשמחה", וביארו הפוסקים שכוונת חז"ל שיש להרבות בשמחה משנכנס חודש-אדר, וכבר באדר ראשון, משום שיש בו את היום זכאי ז' אדר שבו נולד ונפטר משרע"ה ובזכות יום זה באו הימי נסים רצופים וסמוכים זה לזה (פורים ופסח). ועל כן בחודש-אדר ישמח כל אדם הן את עצמו והן את סביבתו, החל מבני-ביתו, ולכל לראש צריכה להיות השמחה על-ידי הוספה ב"פיקודי ה' ישרים משמחי לב", לימוד-התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות-התורה וקיום המצוות בהידור. ועל-ידי "מרבים-בשמחה" בתורה ומצוות, יתווסף גם ב"מרבים-בשמחה" בפשטות, גם בעניינים הגשמיים; וביחוד בשנת העיבור בה ישנם שישים ימי שמחה וכל העניינים הבלתי רצויים "בטלים בשישים".

אמרו חכמים: "ארבעה ראשי שנים הם . . בשבט, ראש השנה לאילן . . בחמישה-עשר בו", משום שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ומעת זו מתחילה צמיחת הפרי; משמעותו ההלכתית של ראש-השנה לאילנות היא קביעת שנת היבול של העצים לעניין שנות ערלה, וכן בכדי לדעת מתי היא השנה הרביעית בה יש קדושת "נטע-רבעי" הנאכלים בקדושה בירושלים, (וכיום פודים את קדושת הפירות בכסף), ואף לעניין קדושת שביעית. וכן לעניין מצוות מעשר התלוי בשנים, שכן, בחלק מהשנים מפרישים "מעשר-עני" לעניים, ובחלק מפרישים "מעשר-שני". ובכדי לדעת לאיזו שנת מעשר שייכים פירות העץ, נקבע "ראש-השנה לאילנות", כך שפירות שיצמחו אחריו (לאחר שחנטו) שייכים למעשה לשנת המעשר החדשה. ופירות א"י שנוהג בהם קדושת שביעית אינם חייבים בתרומות ומעשרות.

ביום חמשה עשר בשבט מנהג ישראל להרבות באכילת מיני פירות של אילנות, ובפרט מיני הפירות שבשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. כמו כן נוהגים לאכול חרובים. יש לעורר את הילדים אודות קיום מנהג אכילת מיני פירות, ובפרט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כולל גם – להסביר להם (בסגנון המתאים להם) תוכן הענין של "ראש השנה לאילן", צמיחה וגידול בכל עניני יהדות, תורה ומצוותיה, להיות אילנות עושי פירות טובים.

מצוה לרחוץ כל גופו לכתחילה בערב שבת במים חמים, מפני כבוד השבת. ואם אי אפשר לו לרחוץ את כל גופו, ירחץ פניו ידיו (ורגליו) במים חמים. ומכל מקום אין רחיצה זו חובה גמורה, אלא המקיימה מקבל עליה שכר, ושאינו מקיימה אינו נענש עליה. ומצוה לחוף הראש בכל ערב שבת. (מי שיודע שלא יוכל לרחוץ בערב שבת, ירחץ ביום חמישי, שכל מה שאפשר לקרב הרחיצה ליום השבת יש לו לקרב, כדי שיהא ניכר שעושה בשביל כבוד השבת).

הרחיצה לכבוד שבת טוב לעשותה סמוך לערב, כדי שילבש את בגדי השבת לאחר הרחצה – סמוך לכניסת השבת, ויהיה ניכר שבשביל כבוד השבת הוא לובשם, ועל כל פנים יש להשתדל שהרחיצה תהיה לאחר חצות היום, ואת הבגדים העליונים של שבת ילבש סמוך לשבת. מאידך, יזהר מאד לא להמתין עד שיהיה סמוך מדי לשבת, כדי שיספיק להוסיף "תוספת שבת" לפני שקיעת החמה, ובפרט אם אינו מתרחץ בביתו אלא הולך לבית המרחץ, לא ילך סמוך מדי לשבת. ובמקום הצורך יכול להקדים ולרחוץ כבר בערב שבת בבוקר, כי גם אז ניכר שהוא לכבוד שבת.

ביום חמשה עשר בשבט אין אומרים תחנון, ואף לא במנחה שלפניו. אין מתענים בחמשה עשר בשבט. גם חתן וכלה ביום החופה אינם מתענים, אלא מקדימים ומתענים ביום שלפניו. יש להוסיף בצדקה בחמשה עשר בשבט. כמו כן, נוהגים ללמוד ולחזור ענין בתורה – מרבותינו נשיאינו או מהדורות שלפני זה – הקשור לתוכנו של היום.

ברחיצה – בערב שבת, ובכל בפעם שרוחצים – יש להקדים ולרחוץ תחילה את הראש, מפני שהוא מלך על כל האיברים. וכן יש להקדים ולרחוץ תחלה את יד ימין לפני יד שמאל. וכן ירחץ רגל ימין לפני רגל שמאל. הרוחץ רגליו זו על גבי זו משכח תלמודו ולכן יש לרחוץ כל רגל בפני עצמה.