הלכה יומית

מי ששכח ולא הזכיר את נוסח ההבדלה ב"חונן-הדעת", אם נזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך .. ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה אף על פי שלא המשיך עדיין לברכה שלאחריה, יסיים תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס; אך יזהר שלא לעשות שום מלאכה לפני שיבדיל על הכוס, או יאמר אחרי התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ואם שכח ועשה מלאכה או טעם קודם שיבדיל חוזר ומתפלל (וכשעשה מלאכה יכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

בסיום מלאכת המשכן ברך משה רבנו את ישראל בפסוקי "ויהי נועם". ולכן אנו מתחילים את השבוע בפסוקים אלו, שהם סימן ברכה לכל מלאכת השבוע שמותרת החל ממוצאי שבת. ונוהגים לכפול פסוק אורך ימים וגו'. ונוהגין לומר סדר קדושה, ומתחילים לאמרה מפסוק "ואתה קדוש", ולא מפסוק "ובא לציון גואל". ובעל נפש יחמיר לעצמו שלא להדליק ולא לעשות שום מלאכה קודם סדר קדושה של הצבור אע"פ שכבר הבדיל בתפלה.

בכל ימות החול אומר הש"ץ אחרי תפילת שמונה עשרה קדיש שלם עם "תתקבל", ואילו במוצאי שבת אומר חצי קדיש, ורק אחרי אמירת "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש" אומר קדיש תתקבל. ואם טעה הש"ץ ואמר אחר שמונה עשרה קדיש תתקבל – כדרכו בימות השבוע – יאמרו לאחר מכן "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש", ואחר כך יאמר הש"ץ שוב קדיש שלם, אך ידלג על הפיסקא "תתקבל" (אחרי "דאמירן בעלמא ואמרו אמן" ימשיך "יהא שלמא רבא מן שמיא").

אם חל יום טוב או יום הכיפורים באחד מששת ימי המעשה בשבוע הקרוב (אפילו ביום שישי ), אין אומרים "ויהי נועם" ולא "ואתה קדוש", אלא מיד אחרי תפילת שמונה עשרה אומר הש"ץ קדיש תתקבל, כמו בשאר ימות החול. אבל כאשר חל יום טוב או יום הכיפורים בשבת, וכל ששת ימי השבוע הם "ימי מעשה" – אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש" במוצאי שבת שלפניו.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בכניסתו ויש אומרים אף ביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ואסרו חכמים לעשות מלאכה אף לאחר זמן צאת השבת, עד שיבדיל בתפילה או על הכוס (או אמירת "ברוך המבדיל", כדלקמן). ומשהבדיל באחד מהם, מותר לו לעשות את כל המלאכות. גם דברים שאסורים בשבת מדברי סופרים, אסור לעשותם עד שיבדיל. ודברים האסורים מדברי סופרים התלויים בדיבור – מותרים החל מצאת השבת גם אם לא הבדיל עדיין.

מי שנצרך לעשות מלאכה קודם הבדלה לפני שהבדיל בתפילה או על הכוס – יאמר "בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל" (בלי הזכרת שם ה'), ועושה מלאכה (ומותר לעשות אפילו מלאכה גמורה האסורה בשבת מן התורה). עם זאת יש להדגיש, כי אמירת "ברוך המבדיל" מתירה רק לעשות מלאכה, אך עדיין אסור לטעום כלום, אף אם הבדיל בתפילה וגם אמר "ברוך המבדיל", עד שיבדיל על הכוס.

במקום הצורך, אם שתה מכוס הקידוש רביעית שלמה יכול להחשיב זאת "מקום סעודה". אך אם יש אפשרות, טוב שישתה רביעית יין בנוסף ל"מלא לוגמיו" של חובת הקידוש עצמו. אך אם אכל פירות, אפילו הרבה, אינו יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה. וכן אם שתה משקאות אחרים חוץ מיין אינו יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ואפילו אם הם "חמר מדינה".

נוסף על כך שהסעודה צריכה להיות במקום הקידוש, היא צריכה להיות סמוכה לקידוש גם בזמן. לכן, צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר אחר הקידוש. ואם עבר זמן, אפילו זמן קצר, צריך לחזור ולקדש (וכמה דקות בודדות אינו נחשב הפסק, וכן אם מתעכב בגלל צורכי הסעודה אין זה הפסק). אבל אם בעת הקידוש היה בדעתו לאכול מיד, ולאחר מכן אירעו אונס ולא היה יכול לאכול מיד אלא התעכב ואכל מאוחר יותר – אינו צריך לחזור ולקדש, ובלבד שלא יצא בינתיים ממקומו.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת השבת. את קידוש זה יש לעשות במקום הסעודה, ולמדו זאת מן האמור: "וקראת לשבת עונג" ודרשו על-כך: "במקום עונג . . שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. וכבר דרשו על מאמר חז"ל שהקידוש צריך להיות במקום סעודה במשמעותו הפנימית, שרמז בדבר שעל האדם לדעת ש"אין קידוש" – היינו שלא יוכל להתקדש בקדושה יתירה – "אלא במקום סעודה", היינו כאשר יהיה נזהר באכילתו בכל הפרטים.

משמעות הדין של "אין קידוש אלא במקום סעודה" היא, שאם קידש ולא סעד אחריו במקום בו קידש, לא יצא ידי חובת קידוש; וכן אם קידש בבית אחד ואכל בבית אחר (בין שהיה בדעתו מתחילה לאכול בבית האחר, ובין ששינה דעתו והחליט לאכול בבית אחר) לא יצא ידי חובתו בקידוש הראשון, אלא צריך לחזור ולקדש לפני האכילה בבית האחר. וכן גם מי שאינו מקדש בעצמו, אלא שומע קידוש מאחר – צריך השומע לאכול מיד אחרי הקידוש, במקום שבו היה כששמע את הקידוש.

המקדש בחדר אחד ודעתו ללכת לאכול בחדר אחר בתוך אותו בית – יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקדש לפני האכילה בחדר השני. ובלבד שאכן כך היתה דעתו מתחילה (ולכתחילה טוב שלא לעשות כן). אבל אם בעת הקידוש היה סבור לאכול באותו החדר, ואחר כך נמלך ועבר לחדר אחר – לא יצא ידי חובתו. בשעת הדחק יכול אף לצאת אחרי הקידוש מהבית ולאכול בחצר וכדומה, במקום שבו יכול לראות את מקום הקידוש. ולעבור ממקום הקידוש לפינה אחרת באותו החדר – מן הדין מותר אף אם לא היה כך בדעתו, אך לכתחילה טוב שלא לעשות זאת (אם לא חשב על כך כשקידש).

אם אכל כזית פת, או אפילו כזית מאחד מחמשת המינים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, או ששתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש (והתחייב בברכה אחרונה) – יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה. ויכול לאכול אחר כך את המשך הסעודה במקום אחר, בין מיד בין לאחר זמן, ואינו צריך לקדש שוב לפני אותה הסעודה (אע"פ שמחמירים לאכול בכל אחת מסעודות שבת יותר מכביצה, אכילה זו אינה מוכרחת להיות בסמוך לקידוש, ויכול לאכלה בהמשך הסעודה).