הלכה יומית

בעל קורא שטעה בקריאת התורה, וטעה בקריאת מילה באופן המשנה את משמעות המלה, צריך לחזור ולקרוא כדבעי. כגון: אם קרא 'יַעֲשֶֹה' במקום 'יֵעָשֶֹה' או להיפך , 'יְדַעְתֶּם' במקום 'יְדַעְתָּם' או להיפך , וכל כיוצא בזה. וכן אם דילג אפילו מלה אחת, או אפילו אות אחת, צריך לחזור ולקרוא אותה.

כאשר טעה טעות שקרא מלעיל במקום מלרע ולהיפך, במצבים מסויימים הדבר משנה את המשמעות כגון במילה "באה" שמשתנה המשמעות במלעיל במקום במלרע או להיפך, ואפילו טעה טעות בטעמי המקרא, אם על ידי טעות זו משתנית משמעות הפסוק לכתחילה יחזור. ומכל מקום גם בטעות שצריך לתקנה לא ילבינו ברבים את פני הבעל קורא, אלא העומד בסמוך אליו יתקן אותו בנחת ובדרך מכובדת (ואם לא תיקן אותו יתקנו יתר השומעים).

אם הבחינו בטעות ותיקנו אותו מיד, יתקן מיד וימשיך בקריאה. ואם כבר קרא שם ה' – יסיים את הפסוק כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה, ולאחר מכן יתחיל שוב מתחילת הפסוק שבו אירעה הטעות, ובמקרה שיש שם ה' נוסף בהמשך הפסוק לא יסיים הפסוק. אם כבר הסתיימה העליה – יחזור בתחילת העליה הבאה לפסוק שבו היתה הטעות או הדילוג, ויקרא ממנו והלאה.

אודות גלילת ספר התורה נאמר בגמרא: "הגוללו נוטל שכר כולן", משום כך כתבו הפוסקים שרווח המנהג בעבר לתת 'כיבוד' זה לגדול שבקהל. אלא שלמעשה כיום נהוג שמכבדים את אחד מהקהל להגביה את הס"ת, ולאו דוקא את הגדול שבהם, ובלבד שמסוגל הוא להחזיקו בבטחה ולהראות הכתב לקהל כראוי, ואם אינו יכול אין לכבדו בכך, וגם הוא ימנע עצמו מזה אם מכבדים אותו.

למנהגנו מגביהים את ספר התורה לאחר סיום הקריאה בספר התורה. המגביה פותח שלושה עמודים מספר התורה (ומי שיש לו כח יכול לפתוח יותר), ומגביה את הס"ת כשהכתב מול פניו. מסתובב לשמאל (באופן שייראה הכתב לעומדים מימין), ואז מסתובב בחזרה לימינו. לאחר מכן מניח את הס"ת על שולחן הקריאה, והמגביה סוגרה בעצמו, אחר כך הולך אחורנית ומתיישב – תוך כדי שהוא אוחז את הס"ת סגור – על כסא או ספסל.

בעת הגבהת הס"ת הקהל עומדים, וכל אדם (הקרוב אל הבימה) ישתדל להתקרב אל הבימה כדי שיוכל לקרוא מה שכתוב בספר תורה. בעת הגבהת הס"ת אומרים – הן הציבור והן המגביה – "וזאת התורה . . ויאדיר". ויש שכתבו שטוב שיסתכל האדם בתיבה שהאות הראשונה שלה היא כמו האות הראשונה של שמו.

כאשר סוגר המגביה את ספר התורה, עליו להקפיד לסגור באופן שהתפר (שבין יריעה ליריעה בספר התורה) יהיה באמצע (היינו בין שני עצי החיים). למנהגנו חוגרים את האבנט בתחילת השליש התחתון של ספר התורה. בגלילת ספר התורה נוהגים לכבד גם ילדים, וזאת בכדי לחנכם במצוות . לאחר ההגבהה ניתן לתת לקטן לאחוז את ספר התורה.

הולכת ספר התורה מבימת הקריאה אל ארון הקודש צריכה להיות דרך צד ימין. וכתבו הפוסקים שכאשר מחזירים את ספר התורה מיד אחרי הגבהה (כמו בשבת במנחה) ילך הגולל אחר ספר התורה עד לפני ארון הקודש, ויעמוד שם עד שיניחו את הספר תורה במקומו בתוך ארון הקודש. לגבי הכנסת ספר התורה לארון הקודש אין הקפדה שההכנסה תהיה דוקא ע"י אותו אדם שהוציאו.

בשעה שמוליכים את הס"ת אל ארון הקודש – חייבים כל הקהל לעמוד, ואסור להפנות את הגב אל ספר התורה. ונוהגים להביט לעבר הס"ת לאורך הדרך אל ארון הקודש, וכן לנשקו כשעובר לפניהם. ומחנכים במיוחד את ילדי ישראל לנשק את הס"ת. הרב המגיד אמר: הלואי היו נושקים הס"ת באותה האהבה, שהיה הבעש"ט מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל ה"חדר". וכן אמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שאדם שיהיו לו במשך שבעים שנה בני חיי ומזוני רוויחי עם ארמונות והיכלות, אין לדבר כל ערך לגבי הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.

קודם שאלת ובקשת הגשמים קבעו חכמים להזכיר שבחו של ה', על שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו לאמרו בעת ברכת "מחייה המתים" בתפלה, משום שאף הגשמים מביאים חיים לעולם. את הזכרת שבח "משיב הרוח ומוריד הגשם" מתחילים להזכיר מתפלת מוסף של שמיני עצרת. ומי ששכח ולא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" אלא "מוריד הטל", אינו חוזר, ואפילו אם עדיין לא סיים את ברכת "מחיה המתים", לא יחזור – כיוון שהזכיר טל, ויש שבח לה' בהזכרתו כמו בהזכרת הגשם, כי גם הטל הוא חיים לתבואה ולעולם.

על הכהן נאמר: "וקידשתו", והצטווינו להקדים אותו בדברים שבקדושה, וכך מובא להלכה אודות כבוד הכהנים: "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותן לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון ". ועל כן, בכל פעם שקוראים בתורה – עולה הכהן ראשון, ואחריו לוי, והחל מעליית "שלישי" עולים ישראלים, ואין לקרוא לכהנים ולוויים נוספים בעליות הבאות, אך למפטיר יכול לעלות כהן או לוי.

כהן השווה בחכמתו לישראל מצוה מן התורה להקדימו, ולמעשה, אפילו כהן עם הארץ מקדימים אותו לחכם גדול לוי או ישראל. אך כהן שעבר על מצוות המיוחדות לכהנים, קנסוהו חכמים ופסלוהו מכל מעלות הכהונה, ואין קוראים לו לעלות לתורה ראשון. כגון, כהן שנשא גרושה או חלוצה וכו' – אינו עולה לתורה ראשון. וכן כהן שנטמא למת (שאינו משבעת "מתי מצוה") אינו עולה לתורה ראשון, עד שישוב ויקבל על עצמו שלא יטמא עוד למתים.