הלכה יומית

תשמישי קדושה מועיל תנאי לפני השימוש בהם, לייחדם לזמן מה לתשמיש קדושה, ואחר כך להורידו לשימוש חול, אך לא לשימוש בזוי. ואם לא התנו חלה עליהם קדושה ויש לנהוג בהם בכבוד לאחר שהשתמשו בהם בפועל לפחות פעם אחת, הגדרת תשמישי קדושה – כל המשמש את הקדושה ונעשה במטרה להוסיף נוי מצווה ולכבדה, כגון: ארון קודש וכן המפה הפרוסה על בימת הקריאה בתורה, עצי החיים, המעיל, האבנט הכתר והידות של ספר התורה, רצועות התפילין והקופסאות שבהן מניחים את בתי התפילין נרתיקי התפילין הפנימיים ובתי המזוזה וכן כריכות הספרים.

כל דבר המשמש את תשמישי הקדושה כגון פרוכת הארון קודש, בימת הקריאה בתורה (שעליה פרוסה מפה), מסמרים המחזיקים את בית המזוזה וכן ארון הספרים, אין בהם קדושה ומותר להשתמש בהם לצרכי חול, אך לא לשימושים מבוזים, ויש אומרים שכל זמן שמשמשים לצורך ענייני קדושה אין להשתמש בהם לצרכי חול. ואם בלו ואינם ראויים לשימוש אינם צריכים גניזה, אך נכון שלא להשליכם לאשפה או למקום מבוזה.

חפצים שמקיימים בהם את המצווה, בעת הזמן שראוי לקיים בה המצווה, כגון ציצית כל זמן שהיא כשירה, או ביום בו ראויים לקיים המצווה, כגון השופר ביום ר"ה, ד' מינים וסוכה בחג הסוכות, אסור להשתמש בהם לצרכי חולין ואפילו לשימושים שאינם מבוזים. אך האיסור הוא רק כשכבר התחיל להשתמש בהם, אולם לפני שמשתמש בהם לקיום המצווה – גם אם כבר ייחדם לצורך המצווה – אין איסור לשנות ייעודם לצורך חול כל עוד לא קיים בהם את המצווה בפועל.

חפצים שמקיימים בהם את המצווה, כגון השופר, ד' מינים וסוכה, לאחר גמר מצוותם ואין בדעתו להשתמש בהם שוב למצווה, כגון לאחר חלוף החג, או ציצית שכבר נפסלה, אין בהם קדושה ומותר להשתמש בהם לצרכי חולין ואינם טעונים גניזה, אך לא ישתמשו בהם לשימושים מבוזים, וכן לא יזרקו אותם לאשפה או למקום מבוזה. והמשמשים את תשמישי המצווה, כגון הנרתיק של הלולב והאתרוג והשופר ותיק הטלית, אין בהם קדושה כלל ואף בעת מצוותם מותר להשתמש בהם לצרכי חולין, אלא שלעיתים רשומים עליהם פסוקים ומאמרי חז"ל ויש להפריד חלקים אלו ולגנזם ואת היתר ניתן לזרוק, ולכן למעשה אין לכתוב 3 מילים מפסוק על חפצים אלו שמא יבואו לידי בזיון.

חפצי מצווה לאחר מצוותם אף שאין בהם קדושה, אמרו חכמים: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, ראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת , על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. וכן יש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה ועם הלולב, או להסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב, וכן לעשות סמניה לספר מחוטי הציצית.

אמרו חכמים שעל האדם להקפיד שיסדר את שלחנו בערב שבת עבור ליל שבת, כך שהשולחן עליו אוכלים את סעודות השבת צריך להיות מסודר מבעוד יום. כמו כן נהוג לפרוס על גבי השלחן מפה, ולמעשה כותב אדה"ז שראוי שיהיו על השלחן (שאוכלים עליו) שתי מפות (אחת על השנייה), בכדי שגם כשיסירו מפה אחת לנקותה, לא ישאר השלחן ללא מפה, ובזמנינו שיש מפת ניילון יכולה היא לשמש כמפה העליונה.

טוב לפנות קורי עכביש מהבית בערב שבת מבעוד יום (ובתורת החסידות מבואר שעל פי פנימיות העניינים פינוי קורי עכביש הוא בכדי שלא תהיה יניקת החיצונים). כמו כן יש לנקות את הבית בערב שבת, וכן בשבת עצמה יש להשתדל שלא ללכלך את הרצפה, ובאם נפלו לכלוכים בסעודה על הרצפה יש לטאטא אותם לאחר הסעודה בכדי לשמר את ניקיון הבית במהלך השבת.

מסופר בגמרא על גדולי האמוראים שהיו טורחים בגופם לכבוד השבת, שהיו מכינים ומסדרים את הבית לשבת בכל יום שישי בפינוי כלי החול, והכנסת כלים, בגדים והמאכלים החשובים של שבת – ובכך הראו את חשיבות כבוד השבת בעיניהם, כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה זאת בכך שהוא מרבה בטורח לכבודו. וכותב אדה"ז שמהם ילמד כל אדם לטרוח בעצמו לכבוד השבת כי זהו כבודו – שמכבד השבת.

רחיצה של תענוג אסורה בימי תשעת הימים, ועל כן בימים אלו אסור ללכת לים או לבריכה לשם שחייה. וכן אין ללכת למרחץ בכדי להזיע (באמצעות סאונה רטובה וכדומה), אלא אם כן יש בדבר צורך רפואי; ואף לקטנים שהתירו לרחצם בימים אלו, חל איסור זה כיוון שהתירו להם רק רחיצה שיש בה צורך אך לא התירו רחיצה של תענוג. וטבילה במקווה מותרת, וכן הרוחץ בכל ערב שבת מותר לרחוץ בחמין ראשו, פניו, ידיו ורגליו לשבת, והמנהג להקל לרחוץ כרגיל.

תחילת התענית בארבע התעניות היא בזמן עלות השחר. מי שהלך לישון שינת קבע בלילה שלפני התענית, והיה בדעתו לקום ולאכול לפני עלות השחר – מותר לאכול. אך אם לא תכנן לאכול, וקרה שהתעורר ורוצה לשתות, מותר לשתות ללא חשש, אך לגבי אכילה לכתחילה צריך שיהיה בדעתו לאכול עד עלות השחר.

מי שעובד כמציל בים ובבריכה ובתוקף תפקידו נדרש ממנו לעבוד בימי תשעת הימים (כגון עבור רוחצים הנוהגים במנהגי הספרדים ומותרים ברחיצה עד לשבוע שחל בו תשעה באב), מותר לו ללכת לעבודתו אף בימים אלו, כיוון שבדרך כלל המציל אינו נכנס לתוך המים אלא אם כן יש בדבר צורך הצלת נפשות, ואז ודאי מותר לו להיכנס, ועל כן מותר לו ללכת לעבודתו כרגיל.

לגבי רחיצת-הפה דנו הפוסקים האם מותרת בימי-תענית ציבור, שכן עקרונית התירו בתעניות לטעום דבר-מה ולפלטו מיד, ולכן יש שהתירו בכל התעניות -חוץ מיום הכיפורים ותשעה-באב- לרחוץ הפה ולפלוט תוך הקפדה וזהירות שלא לשתות מן המים. אלא שלמעשה נוהגים לכתחילה שאין רוחצים את הפה בימי-תענית ציבור, ולכן בשונה מכל יום, בימי-תענית ציבור אין רוחצים את הפה לפני אמירת ברכות-השחר. אבל במקום צער כגון הסובלים מריח הפה ניתן לגרגר מי פה.