הלכה יומית

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה (אותו היום) באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ולכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה"; סדר התקיעות הוא: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה. ומתחילים לתקוע מיום א' אלול, שהוא יום ב' דראש חודש אלול. וביום א' דראש חודש אין תוקעים בציבור, אך נוהגים לתקוע בו בכדי להתלמד.

כתבו הפוסקים שמי שישב קודם קריאת שמע ומעוניין מסיבה כלשהי לקום, יכוון את עצמו שלא יעמוד ממש בסמוך לקריאת שמע אלא עוד קודם לכן בברכת אהבת עולם. עם זאת, כאשר מתעורר צורך מיידי לעמוד, ניתן להקל להיעמד אף בסמוך לקריאת שמע, ועל כן מי שחש שהוא עייף ומתנמנם, או שמטבעו הוא חסר מנוחה ותמיד קם ויושב וחוזר וקם, רשאי לעמוד.

הימים אשר מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים הינם ימי רחמים ורצון, ומסוגלים לתשובה יותר מכל השנה. על כן צריך כל אדם לפשפש במעשיו, ואם ימצא דברים שצריכים תיקון – ישוב ויתקנם. ומעורר הרבי על כך שבכחם של ימי חודש אלול לתקן את כל ימי השנה, שכן בתאריכי החודש של אלול החל מ-א' אלול, בכל אחד מהם פועלים על כל ימים אלו בחדשי השנה שחלפה – ועד ליום כ"ט באלול שמתקן את כל ימי כ"ט ואף ימי ל' בשנה החולפת.

כתבו פוסקים רבים שמן הדין מותר לקרוא את קריאת שמע שעל המטה אפילו בשכיבה על הצד, כמובן תוך הקפדה וזהירות לאמרה בכוונה. עם זאת פשט המנהג שקוראים קריאת שמע שעל המיטה בעמידה, או לכל הפחות בישיבה אך לא בשכיבה, ובכל אופן גם הקוראים קריאת שמע שעל המיטה בישיבה יעמדו בעת הוידוי.

כיון שימי חודש אלול הם ימים מיוחדים ומזומנים לתשובה, על כן נהגו כל ישראל בימים אלו להרבות בתחנונים ובאמירת תהלים. מעבר לכך, הורה הבעש"ט בשם מורו הידוע אחי' השילוני לומר בכל יום – מיום שני דראש חודש אלול עד יום הכיפורים, שלשה פרקי תהלים. ביום א' פרקים א' עד ג', ביום ב' פרקים ד' עד ו', וכן הלאה. וביום הכיפורים שלושים וששה פרקים. מי שלא התחיל לומר את פרקי התהלים בסדר זה ביום ב' דראש חודש, יתחיל לומר את פרקי התהלים השייכים לאותו יום שעומד בו, ואת אשר החסיר – ישלים. נוהגים לומר ג' פרקים אלו בציבור, לאחר אמירת שיעור תהלים היומי, ולפני אמירת הקדיש יתום.

אמרו חכמים: "תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמיש קדושה – דבר שמשמש את הקדושה עצמה, שהם תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמיש מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותו, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. ולמעשה קיימים חילוקי דרגות ברמת הקדושה, הקדושה החמורה ביותר היא על חפצי הקדושה עצמם כסת"ם וספרי קודש שחלה עליהם קדושה לעולם ויש לנהוג בהם בכבוד ובקדושה ואף אם בלו יש לגנזם בכבוד.

תשמישי קדושה מועיל תנאי לפני השימוש בהם, לייחדם לזמן מה לתשמיש קדושה, ואחר כך להורידו לשימוש חול, אך לא לשימוש בזוי. ואם לא התנו חלה עליהם קדושה ויש לנהוג בהם בכבוד לאחר שהשתמשו בהם בפועל לפחות פעם אחת, הגדרת תשמישי קדושה – כל המשמש את הקדושה ונעשה במטרה להוסיף נוי מצווה ולכבדה, כגון: ארון קודש וכן המפה הפרוסה על בימת הקריאה בתורה, עצי החיים, המעיל, האבנט הכתר והידות של ספר התורה, רצועות התפילין והקופסאות שבהן מניחים את בתי התפילין נרתיקי התפילין הפנימיים ובתי המזוזה וכן כריכות הספרים.

כל דבר המשמש את תשמישי הקדושה כגון פרוכת הארון קודש, בימת הקריאה בתורה (שעליה פרוסה מפה), מסמרים המחזיקים את בית המזוזה וכן ארון הספרים, אין בהם קדושה ומותר להשתמש בהם לצרכי חול, אך לא לשימושים מבוזים, ויש אומרים שכל זמן שמשמשים לצורך ענייני קדושה אין להשתמש בהם לצרכי חול. ואם בלו ואינם ראויים לשימוש אינם צריכים גניזה, אך נכון שלא להשליכם לאשפה או למקום מבוזה.

גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר, אלא דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא. וכן לצורך מצווה, כגון בחתונה או בשבעת ימי המשתה וכן בחגים ובשאר סעודות מצווה מותר לנגן ולשמוח בכלי שיר. ובירושלים עיה"ק התקבל המנהג אצל רבים שלא לנגן בחתונות בכלי שיר ורק בתוף. גם בהשמעת שירים מוקלטים אסרו רבני ירושלם, אך מחוץ לגבולות ירושלם העתיקה יש שהקלו. ובימי בין המצרים וימי ספירת העומר כתבו הפוסקים לאסור אף בשמיעת כלי זמר מוקלטים.

נפסק להלכה שכאשר האשה מתקשטת בתכשיטי כסף וזהב, לא תקשט עצמה בכל תכשיטיה אלא בכל פעם תשייר תכשיט אחד שאינה מתקשטת בו, ובכך תזכור את החורבן. ויש שכתבו שאפילו בשבת ויום טוב תנהג כך, אך יש פוסקים שכתבו להקל בזה, כיוון שבשבת ויום טוב אין לעשות שום היכר זכר לחורבן.

הרואה את חורבן ערי יהודה, ירושלים, ומקום המקדש – לאחר שעברו לפחות שלושים יום מראייתו הקודמת אותם – חייב לקרוע את בגדו כאבל. אלא שכתבו פוסקים למעשה שתושבי ירושלים יכולים להסתמך על הדעות הסוברות שכיום כשניתן להגיע בקלות יחסית לכותל לא קורעים, כמו כן סומכים על דעת הפוסקים הסוברים שבראיית הכותל המערבי לבד אין לקרוע אלא על ראיית מקום המקדש עצמו (או המסגדים שעליו), ויש נוהגים שלא לקרוע בכל יום שא"א בו תחנון.

כחלק מדיני האבלות בתשעה באב אמרו חכמים, שאין לרחוץ בו, וכתבו הראשונים שנהוג לאסור רחיצה אף בשבוע שחל בו תשעה-באב, ולמעשה נפסק להלכה (בקרב הנוהגים כדעת הרמ"א, וכ"ה מנהגנו) שכבר מר"ח מנחם-אב חל איסור רחיצה. איסור רחיצת הגוף לתענוג הוא אפילו כאשר רוחץ בצונן, אולם מותר אדם לרחוץ את פניו ידיו ורגליו במים צוננים בימים אלו, ומותר להפיג צינתם שלא יהיו קרים אלא שלא יהיו חמים כאלו שנהנה מהם.