הלכה יומית

מי שאינו מתכוון לעמידה בקריאת שמע אלא עומד מחמת סיבה אחרת, וניכר הדבר שאינו עומד במיוחד לפני שמגיע לקריאת שמע, אלא היה עומד מתחילה והגיע לקריאת שמע, ונותר לעמוד כפי שהיה בתחילה, מותר לו להמשיך לעמוד, מפני שאינו מתכוון לצורך עמידה ולכן אינו כעובר על דברי חכמים.

קריאת התורה קוראים "ויחל משה" לשלושה קרואים, גם אם ישנם רק שלושה שמתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. ואם קראוהו לעלות וצר לו להודיע שאינו מתענה מפני חילול ה' – יעלה. בקריאת הפסוקים 'שוב מחרון אפך', 'ה' ה' א-ל רחום' ו'וסלחת לעוננו' – אומר תחילה הציבור בקול רם, והבעל קורא אחריהם . העולה לתורה, יתחיל לאמרם עם הציבור וישתדל לגמרם יחד עם הבעל קורא.

אמרו חכמים: "אגרא-דתעניתא צדקתא", כלומר שעיקר השכר שמקבל האדם על התענית הוא תמורת הצדקה שמפרנס בה את העניים במוצאי הצום. ומבאר המהרש"א שכיוון שכתוצאה מהתענית חסך אדם כסף בכך שלא קנה מוצרי אכילה לסעודתו, לכן יש לתת את סכום עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול לצדקה, בכדי שלא יהנה מן הצום. נהגו לתת את כספי "אגרא-דתעניתא" לפני תפלת המנחה, כנרמז בהפטרת הצום "שמרו משפט ועשו צדקה", בהזדמנויות רבות עורר הרבי על חשיבות המנהג, וכי ביום התענית יש להרבות בנתינת הצדקה הן בכמות, והן באיכות. כמו כן מעורר הרבי על המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על פי המשנה, לומר דברי כיבושין ביום התענית לאחר תפילת מנחה.

תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, עליו להשאיר מקום של אמה על אמה (כחצי מטר על כחצי מטר) לא מסויד, כזכר לאבלות על החורבן. שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, יורגש הדבר גם בתוך ביתו הפרטי של האדם. השוכר בית שכבר מסוייד, אינו צריך לקלוף ויש שהקלו שגם כשקונה בית אינו צריך לקלוף. ובבתי כנסיות ובבתי מדרש וישיבות אין משיירים אמה על אמה.

כלים המחוברים משעת עשייתם, אסור להפרידם בשבת משום שבהפרדתם הרי הוא כ"מתקן כלי". על פי זה כתבו פוסקים רבים שגביעי לבן או מעדנים של ימינו אסור להפרידם בשבת משום תיקון כלי, וכן ישנם הסוברים שהדבר אסור משום מחתך, כיוון שבהפרדתם ההקפדה היא שהחיתוך יהיה במקום החתך דווקא; ולמעשה אף שיש שהקלו בזה, ראוי להחמיר ולהפריד את הגביעים זה מזה מערב שבת.

חטיפי קרח (כגון 'שלוקים') מותר לפתחם בשבת, אך ראוי לעשות להם פתח מעט גדול ממה שרגילים לפתוח ביום חול ובכך פתיחה זו נחשבת כפתיחה דרך קלקול. ולגבי חטיפי קרח עם אפשרות פיצול דנו הפוסקים האם ניתן להפרידם לשניים בשבת משום שבהפרדתם נראה הדבר כמחתך, ולמעשה פוסקים רבים התירו זאת לכתחילה.

מעבר לכל האמור בהלכות הקודמות לגבי פתיחת אריזות-מזון שונות בשבת, יש לשים לב שבאריזות עליהם ישנו כיתוב אין לפתחן במקום הכיתוב ואפילו באופן שהעטיפה עדיין מחוברת ולא תקרע לגמרי, וניתן עדיין להצמיד את חלקי הקרעים זה לזה, הדבר אסור, שכן לא ניתן להחזיר את הכתב לקדמותו בחיבור אחיד ממש, ולכן הרי הוא כמוחק.

לכתחילה אסור לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי, על מנת לאוכלו עם חלבי. אך אם כבר בושל מאכל פרווה בכלי בשרי ומעוניינים לאוכלו בסעודה חלבית, אם הכלי הבשרי הוא בן יומו (היינו שבושל בו בשר בו ב-24 שעות האחרונות) אסור באכילה יחד עם מאכלים חלביים, אולם מותר לאכלו במהלך הארוחה החלבית (ורק שלא ייאכל יחד עם המאכלים החלביים).

כלי בשרי אפילו שאינו בו יומו (שלא בשלו בו בשר ב-24 שעות האחרונות), אין לבשל בו לכתחילה מאכל פרווה כדי לערבו במאכל חלבי ואם בושל בו מאכל פרווה שרגילים תמיד לאכלו בתערובת חלבי, התירו הפוסקים לערב את המאכל שהתבשל בו יחד עם אותם מאכלים חלביים שרגילים.

ניתן לסייע לבעלי חיים אם צריכים לכך בכדי לאכול וכדומה. אבל אם אינם צריכים לכך – אסור. בעלי חיים שברחו כגון תרנגולת שברחה מן הלול, מותר לדחותה מאחוריה כדי שתיכנס ללול (כשאין איסור צידה). בעלי חיים המאוסים שעלו על האדם בשבת מותר לסלקם ובלבד שלא יהרגם ולא יצוד אותם. וכן אם חרק עוקצו או אפילו רק יכול לעוקצו ניתן לנערו או לנפוח בפיו עד שיסתלק ממנו. ואם אין אפשרות לנערו נוטלו בידו ומסלקו אם לא יהרגנו בכך.

דיני 'תנור' קלים יותר מדיני שאר כלי הבישול, טעם הדבר הוא משום שהטעם שנכנס בתנור הוא טעם של 'זיעת המאכל' ובדבר יבש כמו חלות לחמים ומאפים מקלים בכך; ועל כן מבחינה עקרונית, כאשר התנור נקי משאריות של מאכל בשרי ואינו בן יומו, ניתן לאפות בו מאכל פרווה, ולאכול אותו לאחר מכן עם מאכל חלבי. אולם מבחינה מעשיית, כיוון שקשה מאד לנקותו מחמת השומנים הדבוקים בו, לכן המעוניינים לאפות בתנור בשרי שאינו בן יומו דבר מה על מנת לאכלו עם מוצרי חלב, יכשירו את התנור תחלה ע"י שינקו אותו בצורה יסודית, ואח"כ יחממו אותו על עוצמת החום הגבוהה זמן מה לפני האפייה, ואת התבנית יש להחליף.

האכלת בעלי החיים בשבת מותרת רק בבעלי חיים שברשותו, אך בעל-חי שאין לו בעלים או בני אדם שרגילים להאכילו אסרו חכמים להאכילו בשבת. וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת (על ידי כל אדם) רק בעלי חיים שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה' (כיון שמזונותיו מועטים), או שאר בעלי חיים של הפקר שהם במצוקה מפני מחסור במזון.