הלכה יומית

נפסק להלכה שכאשר האשה מתקשטת בתכשיטי כסף וזהב, לא תקשט עצמה בכל תכשיטיה אלא בכל פעם תשייר תכשיט אחד שאינה מתקשטת בו, ובכך תזכור את החורבן. ויש שכתבו שאפילו בשבת ויום טוב תנהג כך, אך יש פוסקים שכתבו להקל בזה, כיוון שבשבת ויום טוב אין לעשות שום היכר זכר לחורבן.

הרואה את חורבן ערי יהודה, ירושלים, ומקום המקדש – לאחר שעברו לפחות שלושים יום מראייתו הקודמת אותם – חייב לקרוע את בגדו כאבל. אלא שכתבו פוסקים למעשה שתושבי ירושלים יכולים להסתמך על הדעות הסוברות שכיום כשניתן להגיע בקלות יחסית לכותל לא קורעים, כמו כן סומכים על דעת הפוסקים הסוברים שבראיית הכותל המערבי לבד אין לקרוע אלא על ראיית מקום המקדש עצמו (או המסגדים שעליו), ויש נוהגים שלא לקרוע בכל יום שא"א בו תחנון.

כחלק מדיני האבלות בתשעה באב אמרו חכמים, שאין לרחוץ בו, וכתבו הראשונים שנהוג לאסור רחיצה אף בשבוע שחל בו תשעה-באב, ולמעשה נפסק להלכה (בקרב הנוהגים כדעת הרמ"א, וכ"ה מנהגנו) שכבר מר"ח מנחם-אב חל איסור רחיצה. איסור רחיצת הגוף לתענוג הוא אפילו כאשר רוחץ בצונן, אולם מותר אדם לרחוץ את פניו ידיו ורגליו במים צוננים בימים אלו, ומותר להפיג צינתם שלא יהיו קרים אלא שלא יהיו חמים כאלו שנהנה מהם.

אלו שמזיעים הרבה כגון בעת עבודתם וכן המתגוררים במקומות החמים שמזיעים שם הרבה, מותר להם לרחוץ את מקומות הזיעה אפילו במים חמים. וכן מי שאין גופו נקי מותר לו לרחוץ גופו אפילו במים חמים בכדי שיהיה נקי, אלא שהמוכרח לרחוץ במים חמים בימים אלו לא יעשה זאת בפרהסיה כגון במקווה, אלא בביתו.

נאמר "הין צדק יהיה לכם" ודרשו חכמים: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק". ועוד אמרו: "כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה". כלומר, על האדם לעמוד בדיבורו. ונפסק להלכה: "מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן לו, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה, ולא יחזור בו מדיבורו.

יש שכתבו שלכתחילה טוב לייחד כיריים ייעודיים למאכלים הבשריים וכיריים ייעודיים למאכלים החלביים, אולם פוסקים רבים מורים להקל בזה מכמה טעמים. אלא שיש להקפיד שכשגולש ונשפך מן הסיר החלבי או הבשרי אל הכיריים, חשוב מאוד לנקות זאת מיד. ואם מעוניינים לבשל באותו יום מאכל מן המין השני (למשל לבשל בשר על הכיריים לאחר שבאותו היום גלש עליהם חלב) יש לנקות את החצובות והמבערים מכל ממשות המאכל, לאחר מכן יש להדליק את הגז עד שיתחממו ויתלבנו המבערים והחצובות, ויקפיד שתחתית הסיר וכן החצובות לא יהיו רטובות, ולאחר פעולות אלו ניתן לבשל מן המין השני.

מעיקר הדין במקרה שההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון חברו לקבלה, ומכל מקום ירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו. ואפילו התכוון לשלם לחברו על הסחורה שלוקח ממנו בסכום מסוים, לא ישנה את מחשבתו. וכן בשאר דברים שבין אדם לחבירו יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזו טובה לחבירו ויש בידו לעשותה, אך דברים שחשב עליהם לצורך עצמו ולא לצורך הזולת אין צורך לקיימם אלא אם כן הם מענייני תורה ומצוות.

מעבר להפרדת כלי הבישול והאפייה של מוצרי הבשר והחלב, אסרו חכמים לאפות לחם שמעורב בו בשר, מחשש שמא יבואו לאוכלו עם חלב, וכן אסרו לאפות מאפה שמעורב בו חלב, שמא יבואו לאוכלו עם חלב. אלא שכשמעוניינים בכל זאת לאפות לחמים ומאפים חלביים (ויש חשש שיאכל עם המין השני), העצה שנתנו חכמים לכך – לעשות זאת באחד התנאים הבאים: לפני שאופים אותם יש לעשותם עם צורה שונה ומיוחדת. כמו כן ניתן לאפות מאפה שניכר על פניו של המאפה שהוא חלבי (כגון: שיפזרו עליו פרורי גבינה וכדומה). וכן באם כל הפת תיאכל באותו יום בלבד אין חשש שיבואו לאכלו עם בשר.

על נדרי צדקה נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה 'תשמור' זו מצות לא תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה.

דנו הפוסקים אודות הבטחה לקטן, האם יש חיוב מן הדין לקיימה, כיוון שסמיכות דעת הקטן אינה כשל הגדול, ולמעשה כתבו הפוסקים שאף את הבטחות לקטן צריך לקיים. מעבר לכך הזהירו חכמים שלא יאמר אדם לילד שיתן לו דבר ובסוף לא יתן כי בזה הוא מלמד אותו לשקר שנאמר "למדו לשונם דבר שקר", כלומר: מלבד עצם האיסור לשקר יש כאן אזהרה מללמד את האחר להיות 'דובר שקר'.

נאמר בגמרא "אסור לגנוב דעת הבריות", כלומר לגרום לחבר לפרש דבר שאינו נכון, שעלול לגרום לקבלת טובת הנאה כלשהי. מספר דוגמאות הובאו בגמרא להמחשה ומהן – הפותח חבית יין בפני אורח, ונראה כאילו פותח במיוחד לכבודו, בשעה שהאמת הייתה שהיה צריך לפתוח את החבית לצורך אחר, והרי זה כגונב את דעת חברו משום שהאורח יחשוב שהמארח פתח חבית במיוחד עבורו, ובכך יכיר האורח טובה למארחו לחנם.

כתב השל"ה שאב הרוצה להיות בטוח שהבן הולך בדרך הישר גם שלא בפניו, יראה בכל כוחו להדריכו במידת האמת. שכן החשש והפחד מביקורת ההורים מונעת את הילד ממעשים לא הגונים ביודעו שיידרש לתת דין וחשבון על מעשיו. ולכן כאשר מורגל הנער לומר את האמת כל הזמן, הוא לא יכסה את עצמו בעזרת אי-אלו שקרים, ומוסיף השל"ה שלכן היו כאלו שתגמלו את ילדיהם בעד אמירת אמת כפי שנאמר "אמת קנה", עד שמדת האמת תהייה טבעו של הילד.