הלכה יומית

המקדש בחדר אחד ודעתו ללכת לאכול בחדר אחר בתוך אותו בית – יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקדש לפני האכילה בחדר השני. ובלבד שאכן כך היתה דעתו מתחילה (ולכתחילה טוב שלא לעשות כן). אבל אם בעת הקידוש היה סבור לאכול באותו החדר, ואחר כך נמלך ועבר לחדר אחר – לא יצא ידי חובתו. בשעת הדחק יכול אף לצאת אחרי הקידוש מהבית ולאכול בחצר וכדומה, במקום שבו יכול לראות את מקום הקידוש. ולעבור ממקום הקידוש לפינה אחרת באותו החדר – מן הדין מותר אף אם לא היה כך בדעתו, אך לכתחילה טוב שלא לעשות זאת (אם לא חשב על כך כשקידש).

מצוה מן המובחר לברור את היין הטוב והמשובח ביותר (עבורו) לקידוש ולהבדלה. וניתן להשתמש ביין שחור, אדום או לבן. ואין צריך לחזר אחר יין אדום אם אינו משובח מן הלבן. כמו כן מותר להשתמש ביין מבושל או יין מתובל שמעורב בו דבש, ואפילו אם יש לו יין אחר אלא שאינו טוב כמותם. אך אין לקדש או להבדיל על יין שריחו רע. אין לקדש או להבדיל על יין שהיה מגולה, ואם היה מגולה שעה מועטת בלבד – אין להקפיד אלא אם כן השתנה ריחו וטעמו.

יין ששתה ממנו אדם, פגמו ואין להשתמש בו לקידוש והבדלה. ואפילו אם שתה מתוך בקבוק, או חבית נפגם כל היין שבהם. וגם אם הטה את הכוס או הבקבוק ושפך ממנו יין באוויר אל תוך פיו – פגמו. יין פגום ניתן לתקנו על ידי שיוסיפו עליו מעט יין שלא שתו ממנו. ולאחר שהוסיפו עליו מעט מהבקבוק וכדומה נעשה מתוקן. כמו כן, ניתן לתקן יין פגום על ידי שיוסיפו עליו מעט מים שאינם פגומים. ובשעת הדחק, כשיש לו רק יין פגום ואין לו לא יין ולא מים לתקן על ידם – יכול להשתמש ביין הפגום.

יין שנגע בו גוי, נאסר בשתיה. אך אם לא נגע ביין עצמו אלא בבקבוק, אם לא שכשכו – מותר, ובלבד שהיה הבקבוק סגור. יין שגוי ראה אותו אך לא נגע בו – מותר בשתיה, ונוהגים להחמיר שלא להשתמש בו לקידוש. יין מבושל, אינו נאסר בנגיעת גוי. יהודי המחלל שבת בפהרסיא, דינו כנכרי לענין זה ואוסר יין בנגיעתו.

צריך למלא את הכוס ביין עד שתהיה הכוס מלאה על כל גדותיה. והמנהג הוא להוסיף עוד יין, עד שיישפך יין מהכוס החוצה. אלא שמקפידים שיישפך לתוך כלי שלם ולא על הארץ, כדי שלא יהיה בזיון. צריך שיהיה בכוס לכל הפחות רביעית (86 סמ"ק) יין. אם יש לו כוס גדולה יותר מרביעית ואין לו מספיק יין כדי למלא את כל הכוס, או שאינו רוצה להוסיף עוד יין – יכול להכניס דבר כל שהוא לתוך הכוס כדי להגביה את היין עד שתהיה הכוס מלאה, כי אינה צריכה להיות מלאה דוקא מיין אלא די ברביעית יין, ורק שלא תהיה הכוס חסרה.

מי שאין לו יין, בליל שבת ובליל יום טוב –מן הדין טוב יותר לקדש על הפת מאשר על חמר מדינה, ואם גם על פת אין אפשרות אזי יקדש על חמר מדינה. ביום השבת ויו"ט – אם אין לו יין יקדש על חמר מדינה, ורק אם אין לו גם חמר מדינה יקדש על הפת. בהבדלה – ניתן להבדיל על חמר מדינה, אך אין להבדיל על פת בשום אופן. מצוה מן המובחר לקדש ולהבדיל תמיד על יין.

חמר מדינה הוא משקה שדרך רוב אנשי אותה העיר לקבוע עליו את סעודותיהם, כמו שקובעים על יין במקום שהיין מצוי. בזמננו נחשב יי"ש חמר מדינה, ולכן מן הדין ניתן להשתמש בו לקידוש והבדלה (אלא שלמעשה מנהגנו, על-פי הוראת הרבי – לפחות לאלו שלפני גיל ארבעים – שלא לקדש (ולהבדיל) כלל על יי"ש). תה, קפה ובירה – נחשבים אף הם "חמר מדינה", ובמקום הצורך ניתן להשתמש בהם לקידוש והבדלה. ובארץ ישראל בזמננו שהיין מצוי מאד, יש המחמירים ואומרים שמי שאינו יכול לשתות יין (או מיץ ענבים), אין עצה כי אם לשמוע קידוש והבדלה מאחר (או לקדש על פת).

נוהגים שהשולחן מכוסה במפה כל יום השבת לכבוד השבת, ואם במהלך השבת התלכלך השולחן, או רצפת הבית, ראוי לנקות אותם כדי לכבד את השבת בבית נקי. ומצוה לשמוח בשבת , וכן צריך אדם להימנע מכל דבר הגורם לו צער, בלבול וטרדה, כדי שלא ימנע מעונג שבת, ומכבוד השבת הוא להימנע במיוחד מכעס ומריבה וביחוד יש להיזהר בערב שבת.

בכל המצוות יש פנימיות וחיצוניות, ובפנימיות השבת יש "זכור" ו"שמור": בחינת "זכור" בפנימיות היא הכוונה בתפלה ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד, ובחינת "שמור" בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים, כמו ששבת ה' מעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים. ככל שהאדם זהיר יותר בשבת קודש מאיסורים במחשבה דיבור ומעשה חלילה, שלא לעבור שום איסור שבת, כך יתקדש יותר כל השבוע; ויש להשכים ולעסוק בתפילה בהתבוננות והעמקה כמה שאפשר, ולנצל את השבת, מלבד זמני האכילה והשינה, לתורה ועבודת ה'.

אדם הפוגש את רעהו בשבת, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול "בוקר טוב", אלא יאמר לו "שבת שלום" או "גוט שבת", וכדומה, כדי לקיים "זכור את יום השבת". וכן יש לחנך את הילדים בדרך ארץ, לומר "שבתא טבא" לרב, להוריהם וקרוביהם ומתפללי בית הכנסת. בחדר הטבילה אין לומר "שבת שלום", אך מותר לקרוא לאדם ששמו "שלום" בשמו, כיון שאינו מתכוון על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", ואסור להרבות בשבת בשיחת דברים בטלים, גם אם אין מזכירים בהם כלל אודות עשיית מלאכה, אולם על "חפצי שמים" (לצורך מצווה) מותר לדבר בשבת כאשר יש צורך למצווה בדיבור זה דווקא בשבת, אבל אם אין צורך בדיבור ותכנון זה דווקא בשבת, אין לדבר עליו עד לאחר השבת. ועל כן אסור לומר שמתכנן הוא בצאת השבת לעשות דבר מצוה שאסור לעשותה בשבת, כיוון שאין אמירתו מועילה למצווה, ועל כן לא ידבר על כך בשבת (ואם הדיבור בזה יזרז אותו יותר לעשות המצווה, מותר).

מותר לבקר חולים בשבת, ולא יבקש עליהם רחמים כדרך שאומרים בחול, אלא צריך להרחיב דעתם בדברי תנחומים שלא יצטערו בשבת, ויאמר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב בשבת. עם זאת, מותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, אך בציבור מותר לבקש רק על חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד-כדי-כך אין לזעוק עליו בציבור בשבת, ולמעשה מקלים להזכירו באמירת "מי שברך" כיוון שאומרים בשבת את הנוסח "שבת היא מלזעוק".