הלכה יומית

מנהג חסידי חב"ד שלא למכור לנכרי מאכל או משקה שקיבלו מהרבי, ולכן אוכלים או שותים אותם קודם הפסח. ומבאר הרבי את הטעם לכך משום שזהו היפך כבוד רבו לתתם או למכרם לאינו יהודי. ובמדה ומכרם לנכרי, ישנה שאלה גדולה, האם נותרה במאכל מהקדושה של הצדיק שהייתה בו לאחר שחוזר וקונה את זה מהנכרי.

כדאי לערוך את המכירה אצל הרב מבעוד מועד ולא להמתין לימים הסמוכים לחג, שלא להטריח את הרב העסוק מאוד בזמן זה. הנוסע ממקום למקום (מחו"ל לארה"ק ולהיפך), ישאל רב בנוגע למקום בו עליו לערוך את מכירת החמץ. בחורי ישיבה, צריכים למכור את חמצם הנמצא בישיבה. כמו"כ על הנהלת הישיבה לעשות מכירת חמץ כללית. יש לזכור למכור את חמצו במקום העבודה (משרד, חנות, תאים בכתת הלימוד וכדומה).

יש לרכז את כל דברי וכלי החמץ במקום מוגדר בבית ולסוגרו היטב, ויכתוב על מקום זה "מכור לנכרי". אצל הרב יפרט על השטר את הכתובת המדויקת, ואת המקומות שבהם נמצא החמץ, ויחתום על שטר הרשאה, ויעשה קנין סודר בבגד השייך לרב, (אבל אין הקנין מעכב), ואין מנהגנו לתת מפתח לרב למקומות המכורים. אם אינו יכול ללכת בעצמו לרב, ימנה שליח בכתב או בטלפון. נוהגים לתת לרב שכר טרחא. במשך החג יש להימנע מלהיכנס במקומות המכורים לנכרי, אלא אם כן יש בכך צורך גדול, כמו"כ אסור לגעת בחמץ במשך החג. מיד עם צאת החג, הרב נפגש עם הנכרי על מנת לקנות ממנו את החמץ, וחוזר החמץ לבעליו.

העונה אמן לא יחטוף את ה"אמן", ויאמרה לפני שהמברך סיים את הברכה אלא ימתין עד שיסיים המברך. וכן לא יקטוף את ה"אמן", כלומר שלא יבליע את אותיות ה"אמן". וכן לא ירחיק את עניית ה"אמן" מסיום הברכה, שאז היא נקראת "אמן יתומה"; וכן לא יגביה קולו יותר מהמברך. כמו כן כשעונה "אמן" לא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו "א-ל מלך נאמן", ואף המברך צריך לכוון דעתו ל"אמן" שעונים אחריו.

זכר לנס הצלת בכורי ישראל ממכת הבכורות נקבע שבכל שנה יתענו הבכורות בערב פסח, שהוא הזמן הסמוך ביותר לזמן התרחשות הנס; אולם בקביעות שנה זו בה חל ערב פסח בשבת, אין מתענים ביום שישי מפני כבוד השבת, אלא מקדימים את התענית ליום חמישי י"ב בניסן. ופשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורות בסיום מסכת עם סעודת מצווה, ובכך פוקעת התענית, ואף קטן שעתיד להגדיל בערב פסח שחל בשבת ישתתף בזה.

השומע את סופה של הברכה מפי המברך ואפילו לא שמעה מתחלתה ועד סופה אלא סופה בלבד יענה "אמן". אולם על ברכה שברך נכרי אין עונים אחריו "אמן" אלא א"כ שמע כל הברכה מפיו, ואחר ברכת נכרי שאדוק לעבודה זרה אסור לענות "אמן" כלל, שמן הסתם מחשבתו בהזכרת השם היא לעבודה זרה, וכן מי ששינה מטבע הברכה אין עונין אחריה "אמן".

כאשר חל ערב פסח בשבת מקדימים את זמן בדיקת חמץ לליל י"ג בניסן, לאחר שמנקים היטב את כל החדרים שצריך לבדקם, ולשמור שלא יתפזר חמץ בשום מקום, כולל מה שמיועד לאכילה עד לסעודת השבת בבוקר. את הבדיקה מתחילים מיד אחרי צאת הכוכבים, לאחר תפילת ערבית. ואחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון). מי ששכח לבדוק בלילה, יבדוק ביום י"ג לאור הנר, ואם גם אז שכח, לא יבדוק בליל-שבת אלא בחג.

מי שלא שמע את הברכה מפי המברך כלל, אלא שהוא יודע איזו ברכה ברך, וכגון כשהוא מתפלל בציבור ואינו שומע ברכת הש"ץ, אך שומע שהציבור עונים ויודע על איזו ברכה עונים, אינו חייב לענות "אמן" אלא שאם מעוניין רשאי לענות. ודנו הפוסקים אודות השומע ברכה דרך הטלפון או בשידור חי כלשהו האם רשאי לענות, ולמעשה אין יוצאים ידי חובה, וכן אין לענות קדושה וברכו בשמיעה באופן זה, אבל ניתן לענות "אמן" כל עוד ידוע בוודאות שאכן זה שידור חי ועונה בסמוך לברכת המברך.

ביום שישי י"ג בניסן בתפלת שחרית אומרים 'מזמור-לתודה'. ולאחר התפלה אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה", כנגד שבט לוי. את החמץ שורפים עד סוף השעה החמישית (כמצויין בלוחות: סו"ז ביעור חמץ), ויש לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי ובקפלי הבגדים, בתוך המכונית ובפחי האשפה, ולסגור היטב את החמץ המיועד לסעודות שבת. לאחר שריפת החמץ אין אומרים 'כל חמירא' (אלא למחרת), אך את ה'יהי רצון' אומרים לאחר שריפת החמץ. מי ששכח ואמר 'כל חמירא', יחזור ויאמר זאת ביום שבת קודש בבוקר בשעת השבתת החמץ.

מן הדין מותר ללמד ילד קטן את הברכות אפילו שלא בזמנם עם הזכרת שם ומלכות, ולמרות שברכות אלו הנן לבטלה, מותר הדבר לצורך חינוכו של הקטן, אך אין לענות "אמן" אחר ברכות אלו שמזכיר הקטן בעת לימודו. אולם כאשר הקטן מברך קודם או אחר אכילה ושתיה או בעת תפלתו, וברכות אלו אינן לבטלה עונים אחריו אמן, וכן המנהג הרווח לענות גם אחר ברכות הקטנים ביותר, והיו אף גדולי ישראל שהקפידו על כך מאד; ויש שכתבו שבכך מחנכים את הקטן בעצמו לענות "אמן" כששומע ברכות, והרי נפסק להלכה שילמד אדם בניו הקטנים ויחנכם לענות אמן ומיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא.

אכילת חמץ והכשרת כלים, וכן עשיית מלאכה, תספורת ונטילת הציפורניים, מותרות ביום שישי י"ג בניסן כבכל ערב שבת. לשבת זו אין לבשל מאכלי חמץ דביקים. יש להקפיד שאכילת החמץ תהייה על שולחן וכסאות מכוסים, כך שיוכלו לבער בנקל את הפירורים. יש להשאיר אש דלוקה להדלקת נר יום-טוב ולבישול המאכלים בחג; להכין את המצות (הפרשת חלה אם טרם הופרשה, ולבדקן מחשש כפולות ונפוחות, וכן לשקול אותם לשיעורי 'כזית'); לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה; לפורר את ה'חריין' (ולסוגרו היטב בכלי);לטחון את החרוסת; לנקות את החסה מחרקים ולייבשה, לסוגרה ולאחסנה במקרר; וכן להכין 'מי מלח'. לסעודות השבת משתדלים לאכול חמץ שאינו מתפורר.

נאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". ונפסק להלכה שכל דירת אדם, שניתן לעלות על גגה, ומשתמשים בגגה, חייב להציב לגגה מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) לפחות, כדי שאם ייפול עליה אדם תשמש לו כמשענת לבל ימעד חלילה. דנו הפוסקים, לגבי ברכה על עשיית המעקה- יש שהביאו את דברי הראשונים לפיהם מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה", שכן במצווה זו התורה נתנה הוראה מעשיית לעשות מעקה, אלא שלמעשה לא נהוג לברך, כיון שלא משתמשים בפועל בגג.