הלכה יומית

הזהירו חכמים ואמרו שחמורה הסכנה מן האיסור עד שאפילו במקרים שהקלו הפוסקים באיסורים, הרי שבדבר סכנה מחמירים. והרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת-נפשות. וכתבו הפוסקים שאין חילוק בין אם הסכנה היא טבעית או סגולית, ולכן יש להיזהר מכל הדברים שעשייתם או אכילתם ושתייתם מסוכנת, כגון מאכלים ששהו תחת המטה, וכן שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהן הלילה. כמו כן לא ייתן אדם מעות בפיו שמא יש עליהן מעט זיעה, וגם מפני שיד הכל ממשמשת בהן ושמא נגעו בהן חולים המדבקים.

הזהירו חכמים שלא לישן יחידי מפני סכנת המזיקים המצויים שם. ויש אומרים שעל פי דברי הזוהר בבית הנמצא במקום מבודד ושומם, יש להיזהר מכך גם ביום, אך אם יש עוד מישהו בבית ואפילו תינוק בן יומו, אין חשש; אלא שמשמע מדברי אדה"ז שהאיסור הוא רק בבית אפל ובלילה.

הזהירו חכמים שלא להיכנס למקום סכנה כגון לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה או ללכת בשאר מקומות הסכנה, וכן אסור לעבור בנחל שמימיו רודפים אם המים מגיעים למעלה ממתניו; אודות היציאה לדרך בלילה אמרו חכמים "לעולם . . יצא אדם בכי-טוב", כלומר שיש להשתדל להעדיף לצאת לדרך באור-יום, וכתבו הפוסקים שכיום כשאין חשש מפני המזיקים וכן הדרכים מסודרות ומוארות, מותר לצאת אף בלילה. ובנסיעות ארוכות מעיר לעיר בלילה, הורה הרבי שיעמדו לנוח בכל שעה למשך זמן מה (לערך 10 דקות).

באיסור החמץ בפסח נכלל אף האיסור שלא יימצא החמץ בבעלותו של יהודי בפסח. ואמרו חכמים שחמץ שנשאר בבעלות יהודית במשך הפסח, נאסר בהנאה אף לאחר הפסח. איסור זה תקף רק כאשר החמץ שייך ליהודי, אך כאשר החמץ בבעלות נכרי, אין כל איסור בכך שיימצא בבית היהודי, ולכן נהגו כל ישראל למכור את חמצם לנכרי למשך החג (באמצעות הרב). ומעורר הרבי שיש לזכות כמה שיותר יהודים במכירת חמץ (כדי שלא יעברו על איסור "בל יראה" ו"בל ימצא"), ובמקרה הצורך, ניתן למכור את החמץ של אדם ללא ידיעתו, וכן ניתן למכור חמץ של אדם אף כשיש חשש שישתמש בו בפסח.

מתקנת אדמו"ר הזקן שמוכרים לנכרי את החמץ באמצעות "ערב קבלן", שמקבל על עצמו אחריות שהנכרי ישלם את כל שוויו של החמץ. כך למעשה אין המוכר מוטרד על כספו, שכן, הערב קבלן מתחייב בשטר, לשלם את כל יתרת החוב של הנכרי לרב, ומכאן והלאה לרב אין שום עסק עם הנכרי – החמץ שייך לנכרי והערב קבלן חייב כסף לרב, ובאם הנכרי לא ישלם, לא יוכל הרב לתבוע את הנכרי אלא את הערב קבלן היהודי. כיום נתפשט המנהג אצל רבבות בני ישראל לעשות את המכירה ע"י ערב קבלן. לרוב, נערכת מכירת חמץ כללית, כאשר בני העיר מייפים את כוחו של הרב למכור את החמץ לנכרי.

כיוון שהמכירה היא מכירה גמורה וחלוטה – ע"פ תורה – אפשר למכור גם חמץ גמור, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. במכירה זו כוללים את כל כלי החמץ שמשתמשים בהם במשך השנה באם יתכן שנשאר איזה חמץ הדבוק בהם (והכלים הנקיים היטב מחמץ יש להצניעם במקום סגור, שלא יבוא להשתמש בהם במהלך החג). אין טובלים את הכלים שנמכרו אחר החג אפילו שהיו ברשותו של הנכרי. אין צורך לכלול במכירה קטניות (באם כתוב שהנם כשרים לפסח.

מנהג חסידי חב"ד שלא למכור לנכרי מאכל או משקה שקיבלו מהרבי, ולכן אוכלים או שותים אותם קודם הפסח. ומבאר הרבי את הטעם לכך משום שזהו היפך כבוד רבו לתתם או למכרם לאינו יהודי. ובמדה ומכרם לנכרי, ישנה שאלה גדולה, האם נותרה במאכל מהקדושה של הצדיק שהייתה בו לאחר שחוזר וקונה את זה מהנכרי.

כדאי לערוך את המכירה אצל הרב מבעוד מועד ולא להמתין לימים הסמוכים לחג, שלא להטריח את הרב העסוק מאוד בזמן זה. הנוסע ממקום למקום (מחו"ל לארה"ק ולהיפך), ישאל רב בנוגע למקום בו עליו לערוך את מכירת החמץ. בחורי ישיבה, צריכים למכור את חמצם הנמצא בישיבה. כמו"כ על הנהלת הישיבה לעשות מכירת חמץ כללית. יש לזכור למכור את חמצו במקום העבודה (משרד, חנות, תאים בכתת הלימוד וכדומה).

מותר בשעת הצורך לדבר דיבורי חול בעסקים של צרכי מצווה, כגון לערוך מגבית, בה כל אדם מתחייב לתת סכום מסוים לצדקה או לבית כנסת. ויש שכתבו להימנע מהזכרת סכום כספי כאשר עורכים "מי שברך" לעולים לתורה, אלא שלמעשה המנהג להקל בזה, מפני שמותר לנקוב סכום לצדקה בשבת כיוון שהוא צורך מצווה המותר בשבת.

אמרו חכמים: "גדול העונה "אמן" יותר מן המברך". ונפסק להלכה כי השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו "אמן" בין אם הוא יוצא ידי חובתו מברכתו ובין אם אינו יוצא. משמעותה של המילה "אמן" היא – האמנת דברים, ובעת שיענה "אמן" יכווין בלבו שאמת היא הברכה שבירך המברך וכי הוא מאמין בזה. ובעת עניית "אמן" לאחר שאלות ובקשות כגון "אמן" שבקדיש וכדומה יכווין על העתיד שיאמנו דבריו ובקשותיו של זה ויקויימו במהרה.

אנשים המתענגים מסיפור שמועות וחידושים, מותרים הם לספר שמועות אלו בשבת כמו בחול כיוון שכשמתענגים בהם יש כאן ענין עונג שבת ואין זה דרך חול (אך מי שאין לו עונג מעצם הסיפור אסור לו לספר לחברו בכדי שיתענג חברו משמיעתם, אבל אם מדובר באורח שלו שרוצה לכבדו ולענגו או לקרבו, מותר). אולם מי שיכול ללמוד תורה אין לו לדבר דברים בטלים, ואפילו בחול אין לדבר בדברים בטלים משום ביטול תורה.

אסור לדבר דברי צער בשבת, כגון דבור שנזכר בו אודות צערו, מפטירת אוהבו וכיוצא בזה. ועל פי זה כתבו הפוסקים שאף דברים שהתירו לקוראם בשבת (כגון כתבי עת העוסקים בעניינים תורניים ובליבון סוגיות וכדומה) – יש להימנע מלקרוא בהם בשבת באם מצויים בהם דברי אבל והספדים וכדומה, משום שאסור לדבר דברי צער ולהצטער בשבת.