הלכה יומית

אנשים המתענגים מסיפור שמועות וחידושים, מותרים הם לספר שמועות אלו בשבת כמו בחול כיוון שכשמתענגים בהם יש כאן ענין עונג שבת ואין זה דרך חול (אך מי שאין לו עונג מעצם הסיפור אסור לו לספר לחברו בכדי שיתענג חברו משמיעתם, אבל אם מדובר באורח שלו שרוצה לכבדו ולענגו או לקרבו, מותר). אולם מי שיכול ללמוד תורה אין לו לדבר דברים בטלים, ואפילו בחול אין לדבר בדברים בטלים משום ביטול תורה.

אסור לדבר דברי צער בשבת, כגון דבור שנזכר בו אודות צערו, מפטירת אוהבו וכיוצא בזה. ועל פי זה כתבו הפוסקים שאף דברים שהתירו לקוראם בשבת (כגון כתבי עת העוסקים בעניינים תורניים ובליבון סוגיות וכדומה) – יש להימנע מלקרוא בהם בשבת באם מצויים בהם דברי אבל והספדים וכדומה, משום שאסור לדבר דברי צער ולהצטער בשבת.

על תפלת חנה נאמר: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ומכאן למדו חכמים שלמרות שבתפלה יש להקפיד שלא תישמע תפילתו לאחרים; והזהירו חכמים על-כך ואף הוסיפו ואמרו – שהמשמיע קולו לאחרים בתפלתו, הרי הוא מקטני אמונה ומראה כאילו תפלת לחש נשמעת חלילה. ובימים הנוראים נהגו להתפלל מעט בקול, בכדי לעורר הכוונה (ואין חוששים שמא יבלבל הדבר את הקהל כיוון שהרי ישנם מחזורי תפילות בידיהם), אך גם זאת תוך הקפדה שלא להגביה את הקול יותר-מדי, ואדה"ז כותב שהיכול לכיוון גם בלחש, עדיף שיתפלל בלחש אף בימים-הנוראים.

מן האמור "ממעמקים קראתיך ה'", למדו חכמים שאין להתפלל במקום הגבוה. לעניין זה נחשב מקום גבוהה החל משלשה טפחים (כ-21 ס"מ) מן הקרקע. אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע-אמות (כ-192 ס"מ) על ארבע-אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. ואין להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע-אמות, שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ; ועל כן לא יתיישב על-יד הפתח אלא אם כן מקומו הקבוע שם ואינו פתוח לרשות הרבים וישהה כשיעור הליכת ארבע אמות קודם שיתפלל.

נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת התפילה (וזאת נוסף על ג' הפסיעות המחויבים לאחריה כפרידה מהמלך), בעת תפלת שמונה עשרה צריך לעמוד מבלי להישען על שום דבר ויצמיד את רגליו עד שייראו כרגל אחת. כמו כן צריך המתפלל לכוף מעט את ראשו, שיהיו עיניו למטה כנגד מקום המקדש, ויכוון את ליבו למעלה לשמים, ונהוג מעט להתנענע בבעת תפילה. חולה שאינו יכול לעמוד, יתפלל בישיבה, ואם גם לשבת אינו יכול, יתפלל בשכיבה. ובכל אופן ישתדל להצמיד את רגליו ולכוף עצמו לעמוד במקום הכריעות ובעת הפסיעות בגמר התפלה. והנאלץ להתפלל שלא בעמידה ולפני שיסתיים זמן אותה תפילה יתחזק ויוכל לעמוד, טוב שיחזור ויתפלל מעומד כשיוכל בתורת נדבה אם הוא בטוח שיוכל לכוין יפה בתפלתו השנייה.

המתפלל צריך שיכוון פירוש המלות שמוציא בשפתיו שהרי לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם, קל-וחומר לפני מלך מלכי המלכים, וחסידים ואנשי מעשה התבוננו עד כדי התפשטות הגשמיות; ואם אינו יכול לכוין פירוש המלות לפחות יחשוב בדברים המכניעים את הלב ומכוונים לבו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. ולכל הפחות ישתדל לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. וביחוד יתאמץ לכוון בברכת "אבות". ואם התפלל ולא כיוון בברכת "אבות", מעיקר הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת "אבות" מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא יחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה ישכח לכוון ב"אבות" וחזרתו תהיה לחינם.

תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת "אבות" ובסופה, בתחילת ברכת "מודים" ובסופה, ואין לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה. סדר הכריעה הוא: כשיאמר "ברוך אתה" – כורע, ושיאמר ה – זוקף. ובמודים, כורע כשיאמר "מודים אנחנו לך", ומזדקף כשיאמר ה'. הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגבו. ויכוף את ראשו וגבו עד שפניו יגיעו לגובה שבין ליבו למותניו, אבל לא יכוף ראשו עד חגורתו, שנראה כיוהרא. וזקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו. ויכרע במהירות, וכשיזדקף – יזדקף לאט, שלא תהא הכריעה נראית עליו כמשאוי אלא כמי שמעוניין להמשיך לכרוע.

הרוצה להוסיף בתפלת שמונה עשרה בקשות אישיות משלו מעבר לנוסח התפלה, רשאי להזכירן בברכות האמצעיות, הבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. כגון בקשות על רפואה יבקש עליו בברכת "רפאנו", ועל פרנסה, יבקש בברכת השנים. אולם בברכת "שומע תפילה", ניתן לבקש את כל סוגי הבקשות, שכיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה, היא כוללת את כולן. כשיבוא להוסיף בקשה משלו, יפתח קודם בנוסח הקבוע, ולפני החתימה, יוסיף את בקשתו. והמבקש רחמים על חולה יזכירו בשמו. אמנם אם החולה לידו, אינו צריך להזכיר את שמו, וכפי שלמדים מתפלת משה רבינו על מרים שלא הזכיר שמה בפניה.

חג הפורים בערים שאינן מוקפות חומה הוא ביום י"ד באדר, ובערים המוקפות (מימות יהושע בן-נון) הוא ביום ט"ו באדר וביום זה נוהגים את מצוות הפורים; אלא שכאשר חל ט"ו באדר בשבת, נקרא אותו פורים "פורים המשולש", מפני שאין לקרוא במגילה בשבת שמא יבואו לטלטלה ברה"ר, ומנגד אין לְאַחֵר את קריאת המגילה ליום ראשון, מפני שהוא אחר זמן הנס, כך שמצוות חג הפורים בערים המוקפות מתחלקים לשלשה ימים, וכפי שיפורט בהלכות הבאות. ביום תענית אסתר (החל בקביעות זו ביום חמישי) י"ג באדר, כבכל שנה, נותנים בו "זכר למחצית השקל" בכל מקום, וגם בירושלים (אף הנוהגים אחרת ביתר השנים).

לכתחילה אין להסתפר בפורים שחל בערב-שבת, אך במקום הצורך ניתן להקל לכבוד השבת, ואין בזה חילוק אם מסתפר בעצמו או על ידי אחרים. כמו כן באם ציפורניו גדולות יש לגזור את ציפורניו בערב-שבת אף שהוא פורים, בכדי שלא ייכנס מנוול לשבת.

לכתחילה יש להתחיל את סעודת הפורים בבוקר, מפני כבוד השבת. ואם לא הספיק בבוקר יקיימה בשעות הצהרים המוקדמות, וישתדל להתחיל לפני תחילת שעה עשירית (כלומר, שלוש שעות זמניות לפני השקיעה), בכדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון. וראוי שיסיים את סעודתו לפני השקיעה. האוכל סעודת פורים לאחר חצות, ראוי שיתפלל מנחה לפני כן. הנהגות השבת: מתפללים את תפילות השבת כרגיל. אין אומרים "אב הרחמים" ו"צדקתך". בקביעות זו המנהג להמשיך את ה"משתה ושמחה" גם בשבת.

בפורים שחל ביום שישי (בערי הפרזות), ניתן להמשיך את סעודת פורים עד השקיעה, ואח"כ אין להמשיך לאכול כיון שחלה חובת קידוש. במצב זה ישנה אפשרות לפרוס מפה על הפת, ולערוך קידוש באמצע הסעודה, אלא שלמעשה כיון שהנהגה זו עלולה לגרום לבלבול לא נוהגים כן, אלא המנהג הוא שמברכים ברכת-המזון, מתפללים קבלת שבת וערבית של ליל שבת, ולאחר מכן מקדשים ועורכים את סעודת ליל-שבת.