הלכה יומית

על תפלת חנה נאמר: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ומכאן למדו חכמים שלמרות שבתפלה יש להקפיד שלא תישמע תפילתו לאחרים; והזהירו חכמים על-כך ואף הוסיפו ואמרו – שהמשמיע קולו לאחרים בתפלתו, הרי הוא מקטני אמונה ומראה כאילו תפלת לחש נשמעת חלילה. ובימים הנוראים נהגו להתפלל מעט בקול, בכדי לעורר הכוונה (ואין חוששים שמא יבלבל הדבר את הקהל כיוון שהרי ישנם מחזורי תפילות בידיהם), אך גם זאת תוך הקפדה שלא להגביה את הקול יותר-מדי, ואדה"ז כותב שהיכול לכיוון גם בלחש, עדיף שיתפלל בלחש אף בימים-הנוראים.

מן האמור "ממעמקים קראתיך ה'", למדו חכמים שאין להתפלל במקום הגבוה. לעניין זה נחשב מקום גבוהה החל משלשה טפחים (כ-21 ס"מ) מן הקרקע. אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע-אמות (כ-192 ס"מ) על ארבע-אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. ואין להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע-אמות, שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ; ועל כן לא יתיישב על-יד הפתח אלא אם כן מקומו הקבוע שם ואינו פתוח לרשות הרבים וישהה כשיעור הליכת ארבע אמות קודם שיתפלל.

נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת התפילה (וזאת נוסף על ג' הפסיעות המחויבים לאחריה כפרידה מהמלך), בעת תפלת שמונה עשרה צריך לעמוד מבלי להישען על שום דבר ויצמיד את רגליו עד שייראו כרגל אחת. כמו כן צריך המתפלל לכוף מעט את ראשו, שיהיו עיניו למטה כנגד מקום המקדש, ויכוון את ליבו למעלה לשמים, ונהוג מעט להתנענע בבעת תפילה. חולה שאינו יכול לעמוד, יתפלל בישיבה, ואם גם לשבת אינו יכול, יתפלל בשכיבה. ובכל אופן ישתדל להצמיד את רגליו ולכוף עצמו לעמוד במקום הכריעות ובעת הפסיעות בגמר התפלה. והנאלץ להתפלל שלא בעמידה ולפני שיסתיים זמן אותה תפילה יתחזק ויוכל לעמוד, טוב שיחזור ויתפלל מעומד כשיוכל בתורת נדבה אם הוא בטוח שיוכל לכוין יפה בתפלתו השנייה.

המתפלל צריך שיכוון פירוש המלות שמוציא בשפתיו שהרי לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם, קל-וחומר לפני מלך מלכי המלכים, וחסידים ואנשי מעשה התבוננו עד כדי התפשטות הגשמיות; ואם אינו יכול לכוין פירוש המלות לפחות יחשוב בדברים המכניעים את הלב ומכוונים לבו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. ולכל הפחות ישתדל לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. וביחוד יתאמץ לכוון בברכת "אבות". ואם התפלל ולא כיוון בברכת "אבות", מעיקר הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת "אבות" מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא יחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה ישכח לכוון ב"אבות" וחזרתו תהיה לחינם.

זמן תפילת מוסף מתחיל מיד אחר תפילת השחר. ואף אם התפלל שחרית בבוקר מיד שהגיע זמנה, יכול גם-כן להתפלל מוסף בעת ההיא, שזמן הקרבת המוסף מתחיל מיד אחר הקרבת תמיד של שחר. ומי שהתפלל מוסף קודם תפלת שחרית – יצא, אף שקרבן מוסף שהקריבו קודם תמיד של שחר פסול, מכל מקום, בתפילה לא החמירו כל-כך להצריכו לחזור כיוון שהתפלל בשעה הראויה להקרבה.

לכתחילה יש ליזהר (ואף בציבור), שיתחילו מוסף לא יאוחר מחצי שעה לאחר חצות היום. ואין לאחר תפילת מוסף יותר משבע שעות על היום – שהיא שעה לאחר חצות היום. אך אף על פי כן יוצא ידי חובתו גם אחרי שעה זו, מפני שזמנה כל היום. ואפילו אם כבר התפלל מנחה – חוזר ומתפלל מוסף. ואם שכח ולא התפלל אותה עד חשיכה – אין לה תשלומין. ואם לא התפלל מוסף עד סמוך לחשכה, ועדיין לא התפלל מנחה, ואין שהות להתפלל שתי התפילות קודם חשכה – יתפלל מנחה לבדה כיוון שהיא תדירה יותר, ואף שיפסיד בכך תפלת מוסף ואין לה השלמה.

שני בני אדם המכירים זה את זה, כאשר זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, אם מניחים ביניהם חפץ שאין דרכו להיות על השלחן, נחשב הדבר כהיכר, ומותר. חפץ זה צריך להיות גבוה קצת ונראה לעין, כגון קנקן או פת שאין משתמשים בהם במהלך אותה הסעודה. ואם כל אחד אוכל במפה שלו, או שהוא אוכל בהפסק מפה והאחר אוכל על השלחן, הדבר נחשב להיכר. ויש שכתבו שאם יושבים הם משני קצות השלחן באופן שאין האחד יכול לפשוט את ידו ולאכול מן המזון שלפני חברו, נחשב הדבר כהיכר.

מותר לטעום אחר תפילת שחרית (של שבת ויו"ט) קודם תפילת מוסף. הטעימה המותרת היא אכילת פירות, אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, וכן פת או מזונות, בשיעור כביצה אך לא יותר (ובשמחת תורה ניתן להקל בזה מכמה טעמים). אלא שכיוון שהתפלל שחרית התחייב בקידוש, ועל כן צריך שיקדש תחילה, וישתה רביעית יין או יאכל כזית פת או מזונות מיד לאחר הקידוש, בכדי שיצא בזה ידי קידוש במקום סעודה (ואי"צ לקדש שוב אחר מוסף).

האיסור להעלות על שלחן אחד בשר וחלב ביחד, הוא רק בשלחן שאוכלים עליו בפועל, אולם בשלחן שמסדרים עליו את התבשילים, או על השיש שבמטבח שהרגילות היא לצקת אוכל לצלחות, מותר שיהיו מאכלי החלב והבשר זה בצד זה. ובתנאי שיזהרו שלא יתערבבו זה בזה, וכן כאשר מעוניינים להניח מצרכי מזון במקרר, מותר להניח כלי שיש בו תבשיל בשר, על יד כלי שיש בו חלב, כאשר מוודאים שלא יתערבבו, ויש הממליצים לייחד מגירה נפרדת או מדף נפרד במקרר ובמקפיא למוצרי הבשר או החלב ובכך להבטיח שלא יתערבבו.

ככלל הטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל, משום שמעיקר הדין היה ראוי שגם בשבת יתפללו תפלת שמו"ע כמו בחול, אלא שמפני כבוד השבת לא הטריחו לומר את כל הברכות האמצעיות. אולם בתפלת מוסף שונה הדבר, ואפילו אם התחיל לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות.

כיוון שישנה השפעה רבה לדברים ששומע התינוק או רואה על המשך חייו, ויתירה מזו הנהגת האם בתקופת הריונה משפיעה על הוולד, לכן מנהג נשים צדקניות שבתקופת ההריון ואפילו לפניה מוסיפות כמה וכמה ענייני זהירות והידור בתורה ומצוות לטובת הוולד. ומקפידות שמיד עם הוולדו יזהרו שלא יראו תמונות וצעצועים של חיות ועופות טמאות, כיוון שכח הראייה משפיע רבות על האדם ונחקק הדבר בתודעת הילד.

בתפלת מוסף של שבת ראש חודש אם טעה ולא הזכיר את ראש חודש ואוחז עדיין בתפלתו, יחזור לתחלת "אתה יצרת", אולם אם כבר עקר רגליו חוזר לראש התפלה. ואם טעה ולא פרט את קרבנות המוספים של שבת או ראש חודש, יצא כיוון שהזכיר באופן כללי בנוסח התפלה "כמו שכתבת עלינו בתורתך". ואם טעה רק בחתימת הברכה והזכיר רק שבת או רק ראש חודש, יכול להשלים תוך כדי דבור, ואם עבר זמן זה לא יחזור.