הלכה יומית

נוהגים לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, מפני הנס שהיה לנו ע"י מאכל של גבינה, שנעשה ע"י יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, שעל ידי מאכלי החלב שהאכילה את האויב, גרמה לצימאונו ולשכרותו וכך למיתתו, ונושעו ישראל מידו. ולזכר נס זה נוהגים לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה.

מנהג ישראל לאכול מאכלים שעשויים בשמן לזכר נס השמן. אגב מנהג זה יש לציין כי בדרך כלל סופגניה שומנית (באופן של טופח על מנת להטפיח) אין לה דין של "דבר שטיבולו במשקה" שצריך נטילת ידיים לפני אכילתו – אלא אם כן הסופגניה טוגנה בשמן זית. כמו כן באכילת סופגניות, גם אם אוכל כמות של קביעת סעודה שהוא 230 גרם אין צריך ליטול ידיו, כיון שמטגנים אותן בשמן עמוק ואין עליהן תורת לחם כלל.

נאמר בגמרא שישנם הצרכים שמירה מיוחדת מפני המזיקים, ביניהם נמנים חתן וכלה. בטעם הדבר ביארו הראשונים שהוא משום שהמזיקים מתקנאים בהם, ולכן יש לשומרם מפניהם. ובפרקי דרבי אליעזר מובא טעם נוסף לכך שחתן צריך שמירה, משום שהוא "דומה למלך . . מלך אינו יוצא יחידי לשוק, כך חתן". וכתבו הפוסקים שמה שאמרו שאין חתן יוצא יחידי לשוק, אין הכוונה דווקא לשוק אלא שבכל מקום בו מצויים רבים, יש להקפיד שלא יראו את החתן בודד לבדו, ואף ביום צריך לשמירה.

בכל שמונת ימי חנוכה, וכן בערב חנוכה החל מחצות היום, אומרים בברכת המזון "שיר המעלות". כמו כן בכל שמונת ימי חנוכה – החל מליל כ"ה כסלו – מוסיפים בברכת המזון "ועל הניסים", בברכה שניה לפני "ועל הכל". אולם ב"ברכה מעין שלוש" אין מזכירים את חנוכה כיון שתיקנו להזכיר את חנוכה רק היכן שיש הודאה (בתפלה, ובברכת המזון).

אף על פי שהשמירה לחתן וכלה, הוזכרה בפוסקים בעיקר לאחר החתונה, ומטרתה לנהוג בגינוני כבוד כלפי החתן והכלה; עם זאת, מספר הרבי ששמע מכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שיש להקפיד, שלא ישהו לבד גם כמה ימים לפני החתונה, משום שמירה. ומקובל בפי חסידים שהוראה זו אמר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ לרבי שבוע לפני חתונתו, ומשמע שהחל משבוע לפני החתונה יש להקפיד על כך.

אם נזכר קודם שאמר ה' בסיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ולאחר "ועל הנסים" יאמר שוב "ועל הכל" וימשיך בברכתו. אם כבר אמר ה' בסיום הברכה ("ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון") – גם אם לא אמר עדיין את המלים "על הארץ ועל המזון" – אינו חוזר. במקרה זה, לפני "הרחמן הוא יזכנו" יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו וכו'". בשבת חנוכה – אם אמר "ועל הניסים" ושכח לומר "רצה", כאשר חוזר ומברך אינו צריך לשוב ולומר "ועל הניסים".

חייבו חכמים את החתן בשבעת ימי המשתה לאחר החתונה לשמוח עם אשתו, ולא יעשה מלאכה או משא ומתן, וכתבו הפוסקים שאף אם הכלה מוחלת על כך, אסור לו לעשות מלאכה בשבעת ימי השמחה, וכן הכלה לא תעשה מלאכה בימים אלו. ומלאכות המותרות ביום טוב מותרות לחתן ולכלה, דהיינו מלאכות שיש בהם צורך אוכל נפש, ובעת הצורך מותרים לכבס ולגהץ בגדיהם הנצרכים לימים אלו אם אינם יכולים להיעזר באחרים, ויש לחתן ולכלה להימנע מכל מלאכה המונעת אותם מהשמחה (ויש אומרים שאסור אפילו מלאכה קלה).

נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", וביארו חכמים שמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו. אודות קיום מצווה זו בימינו דנו הפוסקים, והיו שהביאו להלכה את דעת הרא"ש, שביאר כי מטרת המצווה היא שיהיו בהישג יד ספרים בהם יוכל ללמוד תורה. ובדורות הראשונים היו אכן למדים מתוך ספרי תורה, אולם לאחר שהתחילו ללמוד מתוך ספרי קודש, מצווה זו מתקיימת בספרי קודש המודפסים. ועל כן ברכישת ספרי קודש מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה.

אמרו חכמים: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה .. והוא שבאו פנים חדשות". וביארו הראשונים שכיוון שבביאתם של ה'פנים-חדשות' מרבים בשמחה לכבודם, יש לברך את הברכות בכל פעם שבאים 'פנים-חדשות'. ובשבת אין צורך ב'פנים חדשות' כאמור "מזמור שיר ליום השבת" ודרשו חז"ל: "אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן", ואף בסעודת היום אין צורך ב'פנים חדשות', שכבוד יום השבת גדול מכבוד הלילה. אולם בסעודה שלישית נחלקו הפוסקים האם יש צורך ב'פנים-חדשות' בכדי לומר שבע ברכות.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אבל יש שהקלו בזה במקרה שלא היה קונה אותם לולא מעות המעשר. אך אם מפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש, ומאפשר לכל להשתמש בהם – ודאי הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

את ברכות 'שבע ברכות' מברכים רק בעשרה וניתן להחשיב את החתן מן המניין, ובאם התחילו לברך בעשרה ויצאו מקצתם באמצע הברכות אך נשארו לפחות ששה אנשים יכולים לסיים הברכות. ולכתחילה על כל המשתתפים בסעודת שבע ברכות להישאר עד לאחר אמירת הברכות, אולם מי שיודע שיצטרך לעזוב לפני ה'שבע ברכות', הרי זה כאילו התנה מראש שאינו מתכוון להצטרף לקביעות עם המסובים, ובכך לא מתחייב בזימון ובברכת שבע ברכות.

בסיום הסעודות הנערכות בשבעת הימים שלאחר החופה, מברכים 'שבע ברכות' לאחר ברכת המזון. שבעה ימים אלו אינם נמנים "מעת לעת", אלא יום החופה נחשב ליום אחד, ו"מקצת היום – ככולו", כשהלילה שלאחריו נחשב כבר ליום השני. השעה הקובעת לעניין זה היא שעת הקידושין (מסירת הטבעת מהחתן לידי הכלה), באם הקידושין היו לאחר צאת הכוכבים, נחשב היום שאחר החופה כיום הראשון וממנו מונים את ימי המשתה, ואם היו בבין השמשות, שזמן זה הוא ספק יום ספק לילה, מונים את שבעת הימים מהיום החולף, משום ש"ספק ברכות – להקל".