הלכה יומית

נוהגים שה"שמש" יהיה של שעוה. נוהגים להניח את השמש לצד הנרות, גבוה מהם. גם כשמדליקים נרות במשך היום (כגון: בבית הכנסת, באירועים וכנסים) מניחים 'שמש' לצד הנרות. כאשר מדליקים מספר אנשים באותו מקום, ראוי שיהיה לכל אחד שמש בפני עצמו. השמש ידלק לכל הפחות במשך הזמן המחויב לבעירת הנרות. ובערב שבת לוקחים שמש גדול יותר, שידלק לכל הפחות חצי שעה לאחר צאת הכוכבים.

מצוה להדר להדליק את נרות החנוכה במנורה נאה, משום "זה א-לי ואנוהו". המדליקים בחנוכיה בעלת קנים, כדאי שישתמשו בחנוכיה שקניה באלכסון כצורת המנורה שהיתה בבית המקדש, ולא בחנוכיה שקניה בעיגול. הנרות יעמדו בשורה ישרה – לא בעיגול, ולא נר יוצא מהשורה ונר נכנס, ויש שכתבו להקפיד שהנרות יהיו מונחים באותו הגובה, ובמרחק של כ-2 ס"מ בין נר לנר. כאשר מדליקים מספר אנשים באותו מקום, יש להניח את החנוכיות עם רווח בין זו לזו כדי שיהיה ניכר מספר הנרות שמדליקים באותו לילה. בלילה הראשון מניח את הנר בצד ימין של החנוכיה, ומלילה שני והלאה מוסיף לשמאלו את הנר החדש.

השמן והפתילות שנותרו בחנוכיה לאחר היום השמיני של חנוכה, אם לא התנה עליהם שאינו מַקְצֶה אותם – עליו לשרפם במדורה בפני עצמה. ואין להשהותם לשנה הבאה. אם הנרות דלקו חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, ולאחר מכן כבו – אין קדושה בשיירי השמן. אך יש שהחמירו בכך אם לא התנה בפירוש, ולכן אם רוצה להשתמש בשמן זה לכתחילה ראוי להתנות בפירוש שאינו מַקְצֶה שמן זה. השמן הנותר בבקבוק אין בו קדושה, ומותר ליהנות ממנו.

אמרו חכמים: "בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון", כלומר שמונת ימי החנוכה אסורים בהספד ובתענית. ונפסק להלכה כי המתענה בהם, עליו להתענות תענית על שישב בהם בתענית, כדין המתענה בשבת. וכן חתן וכלה ביום חופתם לא יתענו בימי החנוכה.

לגבי מוצרים שברכתם "מזונות" המוגשים בתוך הסעודה, כתבו הפוסקים לחלק בין הסוגים השונים; מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכן עיסה הממולאת עם מיני מתיקה וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגישם לאחר ברכת-המזון ובפרט בשבת, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרז"ש דווארקין ע"ה.

בין הדברים שמתישים גופו של אדם, מנו חכמים את האכילה והשתיה מעומד, ואכן כתבו הפוסקים שיש לאכול ולשתות בישיבה ולא לעמוד עד לאחר (שעובר הזמן שלוקח) שיברך ברכה אחרונה. ואף שיש שהקלו בכך ואמרו שכיום אין הדבר משפיע על הגוף כבימי חכמי הגמרא כיון שהגופים השתנו, עם זאת כתבו פוסקים רבים להקפיד לאכול ולשתות בישיבה דווקא וכן מובא שהאר"י ז"ל הקפיד על כן, ובפרט יש להקפיד על כוס של קידוש והבדלה שלא לשתותו בעמידה אלא לשבת ולשתותו (אבל יי"ש אפשר לשתות בעמידה ובפרט בזמן מגיפה).

נאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ולמדו חכמים שהכוונה ב"שיבה" היא לזקן, ואילו "זקן" האמור בתורה היינו "זה שקנה חכמה". וכך נפסק להלכה שהרואה חכם עובר יקום כאשר יגיע לתוך ארבע אמותיו, ועד שיעבור מכנגד פניו. ואם הוא רבו מובהק, עומד מלפניו מיד כשרואה אותו, ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו, או עד שישב במקומו. ואם החכם מופלג בחכמה וגדול הדור, אפילו אינו רבו, דינו כרבו מובהק. ויש שלמדו זכות על אלו שאינם מקפידים כיום לעמוד מפני כל חכם אלא מפני ראשי ישיבות ואב בית דין וכדומה. וכן נוהגים רבים להסתפק בעשיית 'הידור', דהיינו שמתרוממים מעט, כיוון שהרבנים מוחלים על כבודם, אך בפני רבו המובהק יש לעמוד מלוא קומתו.

אמרו חכמים שאין משיחים בשעת הסעודה, "שמא יקדים קנה לוושט" (= כיוון שבעת הדיבור ה'קנה' (צינור הנשימה) פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו יש חשש סכנה שמא יחנק חלילה), ויש שביארו, שהאיסור נאמר במקורו בזמן חז"ל כאשר אכלו בהסבה, ואכן אז היה חשש זה, אולם כיום כיוון שאוכלים בישיבה אין בזה סכנה. ולמעשה כתבו הפוסקים שגם כיום צריך להחמיר בזה. אלא שהאיסור לדבר הוא בעת האכילה ממש, אך בין המנות או בסיום הסעודה יש לדבר בדברי-תורה וכפי שאמרו חכמים ששולחן שאומרים עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום.

אמרו חכמים: "מים אחרונים .. מתחילין מן הקטן" בטעם הדבר כתבו הפוסקים, בכדי לסמוך אותן לברכה ללא הפסק. וכן אין לדבר לאחריהן אף לא בדברי תורה, ואף מוזגים את כוס ברכת המזון לפני "מים אחרונים", לכן יש להתחיל במים אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם ללא 'כיבודים', ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול (=המברך) ליטול וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכהמ"ז. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמברך נוטל תחלה.

צריך להיזהר שלא לבזות מאכלים בהשחתתם, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולות משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. ופירורים הקטנים מכזית אין איסור לאבדם, אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות (גם אם אינו ראוי לאכילה), לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים. מאכל שנותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי-חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ומתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן, יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול". ויש לכבד בזימון את הגדול בחכמה גם כאשר יש שם כהן, ואם אין תלמיד חכם אך ישנו כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי.

לא ראוי שחכם או הזקן יטריח את הציבור על-ידי שיעבור במקום שבו יש ציבור, כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה, שלא ירבו לעמוד. וחכם או זקן רשאים למחול על כבודם, וישנם זקנים שהקפידו תמיד למחול על כבודם, בכדי שלא להכשיל בני אדם שאינם עומדים בפניהם. אלא שאף לאחר המחילה המקפיד להדרם, למצווה תיחשב לו.