הלכה יומית

יש להיזהר שלא להעמיד את הסכך על דבר המקבל טומאה (כגון כלים, או עצים שהשתמשו בהם לבנייה), וכן שלא להניח על הסכך דבר המקבל טומאה, שמא יבואו לעשות את הסכך עצמו מדברים המקבלים טומאה. אך אם הסכך יכול לעמוד ברוח מצויה, ורוצה לחזקו שלא ייפול בעת רוח חזקה – מותר לעשות זאת בדבר המקבל טומאה.

דפנות העשויות ממוטות ברזל, הרי הם מקבלים טומאה ואין להניח עליהם את הסכך. לכן , המנהג הנפוץ הוא להניח קורות עץ דקות ('לייסטים') של עץ מעל גבי הדפנות, ועליהם להניח את הסכך. אלא שעם כל זה, סוכה שהעמידו בה את הסכך על דבר המקבל טומאה, כגון: ברזלים – אף שעשו שלא כדין, מותר לשבת בה לכתחילה.

דנו הפוסקים אודות מזוזה שהוסרה לצורך בדיקה – האם צריך לברך כשמחזירים אותה למקומה, ולמעשה נהוג שכאשר ישנו הפסק של לילה אחד מהסרת המזוזה עד חזרתה אין צריך לברך על קביעתה, אך יותר מכך צריך לברך, ואם הסירה על מנת לבדקה ולקבעה לאחר יום מברך. וכן אם מעבירים אותה למקום אחר או קובעים במקומה מזוזה אחרת מברכים, ואם קבעו בלא ברכה, אין לברך.

ידוע כי בדרכו של אברהם לעקידת יצחק הגיע השטן להפריעו והתגלה אליו בדמות נהר, אולם אברהם אבינו מסר את נפשו ונכנס לתוך הנהר עד צווארו. זכר למסירותו זו של אברהם ומעוד טעמים נוספים נתקן ביום הראשון של ראש השנה מנהג ה"תשליך", על יד הנהר, באר מים או מעיין בו מצויים דגים חיים. במקום שיוכלו לראות ממנו את הדגים, שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. במשך הדורות נקבע שכאשר חל ראש השנה בשבת דוחים את ה"תשליך" ליום ב' דר"ה ומבאר הרבי שהדבר נועד למנוע תקלה כגון טלטול סידורים במקום שאין עירוב, ולכן אין יוצאים ל"תשליך" בשבת.

את המזוזה יש לקבוע על מזוזת-הפתח הימנית, בשליש העליון שלה. יש לקבוע אותה באלכסון, כך שהקצה העליון שלה – שעליו האות "ש" – יהיה מופנה פנימה, בכניסה הראשית נקבע הדבר על פי צד ימין של הנכנס לבית, אולם בפתחים של חדרים פנימיים קובעים זאת לפי מבנה הדלת ( – "היכר ציר"). כשהדלת נפתחת לתוך החדר נקבעת המזוזה בצד ימין של הנכנס אל החדר. כשהדלת נפתחת אל מחוץ לחדר נקבעת המזוזה בימינו של היוצא ממנו. ובפתחים שיש בהם דלתות הזזה קובעים את המזוזה לצד שבו נמצאת המסילה של הדלת. את המזוזה יש לקבוע בחזקה במסמרים או בדבק חזק, אך לא בדבק נייר רגיל שאינו מחזיק לאורך זמן.

ככל יו"ט שחל במוצאי-שבת, מבדילים בתפילת ערבית של ליל ב' דראש השנה (החל במוצש"ק) באמירת "ותודיענו", בכדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג. מי ששכח לומר "ותודיענו", והתחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" שוב אינו אומר "ותודיענו", ויש שכתבו שמן הדין ניתן לומר "ותודיענו" עד אמירת ה' של חתימת ברכת "מקדש ישראל ויום הזכרון", וכל שכן אם נזכר לפני "יעלה-ויבוא" שיכול לומר שם ותודיענו.

מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך", ואף שמצווה זו נאמרה בלשון 'אם' למדו חז"ל שזוהי מצווה ולא רק 'רשות'. ומצווה להלוות אף ליהודי עשיר שצריך לכך, אלא שאם באו לפניו עני ועשיר, עליו להקדים את ההלוואה לעני לפני העשיר. ומצווה זו גדולה יותר ממצוות הצדקה לפי שבמצוות צדקה העני כבר נצרך לבקש מן הבריות ואילו יהודי שמבקש הלוואה עדיין לא הגיע לידי כך, ובזכות הלוואה לא יצטרך הלה לבקש מן הבריות צדקה. וראוי ונכון לייסד בכל מקום (ובכל בית כנסת) קופת גמ"ח ציבורית, וכל אחד יפריש לשם מעות שיש בידו להלוות.

בצאת יום א' דראש השנה מדליקים את נרות החג (לאחר צאת הכוכבים, ובאמצעות אש הדולקת מערב ראש השנה) רק לאחר אמירת 'ותודיענו' בתפלת ערבית, והוא הדין לגבי יתר המלאכות המותרות ביום טוב שאסור לעשותן אם לפני אמירת 'ותודיענו'. הצריכים לעשות מלאכה (המותרת ביו"ט) קודם תפלת ערבית או להדליק נרות חייבים לומר תחילה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (בלי שם ומלכות).

דנו הפוסקים האם ישנו חיוב לסייע לזקוק לקבל הלוואה – כגון, כשמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו, וכדברי הרמב"ם -המיוסדים על דברי שלמה המלך ע"ה- שלא ראוי להיות ערב; וכתבו הפוסקים שבאם הערב לקוח בחשבון ומסכים בלב שלם שבאם הלווה לא ישלם הוא ישלם במקומו ויש באפשרותו לשלם – אזי רשאי ויש מצווה להיות ערב, ואין להימנע ממידת חסד זו, אך כאשר אדם ערב לחברו מתוך מחשבה שבכל מקרה הוא לא ישלם, אין זה דבר ראוי כלל וכלל.

בליל ב' דר"ה החל במוצאי שבת (וכן כל יו"ט החל במוצאי ש"ק) סדר ברכות הקידוש – הינו לפי הסימן "יקנה"ז": יין ("בורא פרי הגפן"); קידוש ("אשר בחר בנו וכו'"); נר ("בורא מאורי האש"); הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול וכו'" וחותם "בין קודש לקודש"); זמן ("שהחיינו"); ואין מברכים על הבשמים. בברכת "בורא מאורי האש" אין מקרבים את הנרות, וכן אין מאחדים את השלהבת שלהם ואף לא מביטים בציפורניים כבכל מוצאי שבת, אלא רק מסתכלים על הנרות בעת הברכה. מי שטעה ושינה את סדר הברכות יצא, חוץ ממקרה בו הקדים ברכת הקידוש לברכת היין, שאם עשה כן צריך לחזור ולברך ברכת הקידוש.

אדם שהתחייב לתת הלוואה לחברו העני, יש לו להיזהר מלחזור בו, ובפרט אם נערך כבר שטר הלוואה, כיוון שיש דעות שחל על המלווה ספק נדר בעצם אמירתו, כמו כן אדם שהפריש או נדר לתת סכום מסוים לגמ"ח המתעסק בהלוואת כספים אינו יכול לחזור בו, כיון שיש לכך גדר של נדר לצדקה.

אמרו חכמים: "מלוה . . שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול . . וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי ומשובח יותר לכתוב שטר בעת מתן המעות (ולא להסתפק בראיית העדים). אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים (וכן יש מתירים אם הלווה כתב בכתב ידו שחייב למלווה). אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.