הלכה יומית

זמן הכפרות הוא בערב יום כיפור באשמורת הבוקר, כיוון שבשעה זו גובר בעולם חוט של חסד, וכיוון שהתרנגול מכונה בלשון חז"ל בשם "גבר" שוחטים אותו ומוציאים ממנו את דמו ברגעים אלו, ובכך מכניעים את ה"גבורות" וממתיקים אותן. אך כאשר אין מתאפשר לערוך את סדר ה'כפרות' בערב יום הכיפורים, יקיים זאת יום או יומיים קודם, מאחר שכל עשרת ימי תשובה ימי כפרה הם. ואם גם אז לא יוכל להשיג תרנגול לכפרות – ישלח שליח שיעשה כפרות וישחט עבורו ועבור כל בני ביתו, ואם אינו יכול יערוך כפרות בערב יו"כ בכסף כפי ערך שווי העוף.

מעיקר תקנת חכמים מצוות הדלקת נר-שבת קודש היא בנר אחד, שיאיר בעת הסעודה ובכל מקום שהולך בבית בשבת, בכדי שלא ימעד ויכשל בהליכתו. עם-זאת כתבו הפוסקים שכל אשה נשואה תדליק שתי נרות כנגד "זכור" ו"שמור". ויש שנהגו להוסיף על מספר הנרות, ורווח המנהג שבכל לידה מוסיפים עוד נר כנגד הנולד שיאיר מזלו. והכלל בזה הוא, שמותר להוסיף אך אסור לפחות ממה שהורגלו. עוד כתבו הפוסקים, שאשה ששכחה להדליק נר שבת, עליה להוסיף מעתה עוד נר על הנרות שרגילה להדליק, בכדי להזכיר לה להיזהר שלא לשכוח. אולם אם לא הדליקה מחמת אונס, ולא מתוך שכחה אינה צריכה להוסיף נר כנגד זה.

אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה כמו שנאמר: "לווה רשע ולא ישלם". וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא להלוות לו ממה שילווה ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום "לא תהיה לו כנושה". כמו כן אין האדם מחויב לתת הלוואה למי שאינו נאמן שמחזיר את הלוואותיו.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.

אסור לקנות ולמכור בשבת, גם אם נזהר שלא לעשות אחת מל"ט מלאכות, הדבר אסור, וכפי שמתואר בנחמיה שכאשר הגיע נחמיה לירושלים מצא שקיימו יום שוק בשבת, והוכיח את העם על כך שמחללים הם את השבת בכך, בעקבות זאת החלו הסוחרים למכור בשבת את מרכולתם מחוץ לחומות ירושלים, בראותו זאת ציווה נחמיה לסגור את שערי העיר בכל משך השבת. נמצאנו למדים שאסור לפתוח חנות ולמכור ולקנות בה בשבת גם אם הגוי משלם או לוקח בעצמו את התשלום.

מן האמור "וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך" למדו חכמים שאסור לאדם לעסוק בחפצי חול שלו ביום השבת. וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו כל מקח וממכר, גם לצורך מצווה, גזרה שמא יבוא לכתוב. וכן אסור לשכור או להשכיר בשבת, אף אם אינו מוסר לו את החפץ בשבת, אלא מוכר או משכיר בדבור בלבד, – איסור זה הוא גם אם אינו מסכם עמו על דמי המקח והשכירות. ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר לו לשון מכירה או שכירות – אסור.

מותר לקחת מבעל החנות מיני מאכל ומשקה בשבת בהקפה, (כאשר המוצרים הנם לצורך השבת), אך בתנאי שכשלוקח לא יזכיר לו סכום כסף כלל, כלומר שלא יסכם אתו שרוצה שיתן לו על סך סכום מסוים וכן לא יבקש ממנו במדה מסוימת, כגון שיביא לו במשקל של מספר גר' או ליטרים של שתייה, אא"כ כך רגילים לכנות את המוצר (כגון בקבוק של ליטר וחצי). כמו כן יש להקפיד שכשמבקש את המוצרים לא יאמר "מכור לי", אלא "תן לי".

אף על פי שאסור לבקש בשבת מבעל המכולת שיביא לו מוצר במשקל מסויים, יכול הוא לבקש ממנו במספר יחידות של דברי מאכל או משקה כגון שיאמר לו את מספר הבקבוקים שמעוניין, כיוון שאין מספר זה מבטא מכירה אלא כך הדרך לתאר את הכמות הנצרכת. ובלבד שיזהר שלא יזכירו את סכום המוצר. כמו כן כאשר צרך הלוקח בעבר מוצרים זהים מחנות זו, אסור להם לדבר על חובו המצטבר ולחשב אותו יחד עם מה שהוא לוקח בשבת.

נחלקו הפוסקים האם ניתן למכור בשבת עליות-לתורה ומצוות שונות במכירה פומבית, כשכל אחד נוקב סכום והמרבה זוכה; והיו שאסרו משום שדומה הדבר למקח-וממכר, אלא שכתבו הפוסקים שפשט המנהג להקל בזה, ואדרבה היו שהגדילו במעלת הזכות לקנות מצוות בדמים, ונתנו לזה מקום מכובד בשבתות וחגים, ויש שכתבו שאנשי מעשה נוהגים שיתן כל מה שהתחייב לתת גם אם בפועל זכה חבירו בקניית המצווה, אלא שבפועל המנהג הוא שלא להחמיר בזה.

אסור לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו בשבת, גזרה שמא יכתוב, ואפילו חשבון שעבר כבר אלא שעדיין צריך לזכרו כגון לחשב האם סיים לשלם לעובדיו או שעדיין חייב להם, אסור – שמא יכתוב את הסיכום לזכרון. אבל אם ידוע לו שסיים חובו וחשבון זה הוא שלא לצורך כלל – לא חששו בכך שמא יבוא לכתוב, ומותר, אלא שגם בחישובים אלו אין להרבות מפני שאסור להרבות בשיחה בטלה בשבת.

מן התורה גם כשחל ראש השנה בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שאסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת משום שאין הכל בקיאים בתקיעת שופר, וחששו שמא ייטלו את השופר וילכו עמו בשבת אל הבקי ללמוד לתקוע, ויעבירו את השופר ד' אמות ברשות הרבים (במקום שאין עירוב). ובגמרא רמזו זאת מהאמור: "שבתון זכרון תרועה", שכראש השנה חל בשבת הוא "שבתון זכרון תרועה", מזכירים את התרועה אבל אין מריעים בפועל, ובתורת החסידות מבואר כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך לעורר את העונג העליון ע"י השופר, מכיוון שהעונג שבשבת פועל שהקב"ה יקבל את הבקשה להיות מלך על העולם, ולכן די בהזכרת הפסוקים בלבד.

בראש השנה שחל בשבת ושכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' ואמר שם ה' שבברכת "בונה ירושלים", יסיים הברכה וכל זמן שלא התחיל עדיין ברכת 'הטוב והמטיב' – כוללן יחד ואומר "ברוך . . שנתן שבתות למנוחה . . וימים טובים לזיכרון, את יום הזיכרון הזה, ברוך . . מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון. אבל אם שכח רק אחת מהן, אומר בנוסח ברכה זו רק את מה ששכח ולא את ההזכרה השנייה. ואם נזכר ששכח 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לאחר שהתחיל 'הטוב והמטיב', בלילות ראש-השנה חוזר לתחילת ברכת-המזון, אבל ביום אינו חוזר, ואם שכח 'רצה' יחזור.