הלכה יומית

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.

אסור לקחת מזוזה שהייתה בפתח החייב מן התורה ולקבעה בפתח החייב מדרבנן. ועל כן כאשר מסירים את המזוזות לצורך בדיקה ראוי לסמנם ולהשתדל בהחזרתם לקבוע כל מזוזה במקומה כיוון שבבית ישנם חילוקים ברמת החיוב במזוזה בין פתחי החדרים, ובכדי שלא להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה ראוי לשמר את מקומם.

מצוה מן המובחר לקדש על היין גם ביום השבת, ומי שאין לו יין לקידוש יום השבת (או שקשה לו לקדש על היין) יקדש על חמר מדינה (משקה חשוב שמהווה תחליף ליין כגון תה) ולא על הפת, ואף שבקידוש הלילה כשאין יין מקדשים על הפת, שונה הדבר בקידוש היום שעדיף לקדש על חמר מדינה – שכן בקידוש בלילה יש נוסח ברכה לקידוש השבת, אך ביום (שאין נוסח זה רק ברכת הנהנין) אם יברך על הפת, לא יהיה היכר לקידוש (שאף בלא קידוש היה מברך ברכת הפת). ועל פי הוראת הרבי יש להימנע מקידוש על 'משקה' גם כשאין יין, ועל כן יקדש על חמר מדינה ולא על 'משקה'.

לפני שקובעים את המזוזה יש לוודא שהיא מוגנת ומבודדת מחום השמש, ומזוזה החשופה לגשם, יש לקבעה בבית מזוזה ללא חריצים וחיבורים, ולעטפה בניילון "נושם" (כגון ניילון 'מרשרש') היות והקלף הינו עור מן החי הרי הוא פולט לחות, וכשהלחות אינה יכולה להתאדות יש חשש למחיקת האותיות חלילה. כשמכניסים את המזוזה לבית המזוזה, יש להשגיח שלא נותרו במזוזה סימני ההגהה. גם כשנכתב מבחוץ "נבדק"/"מוגה"/"כשר", אף שלא נפסל, מ"מ יש למחוק לפני שקובע המזוזה בפתח. וכן אם הודבקה במזוזה מדבקת אישור הגהה, יש להסירה לפני הקביעה.

גם קידוש היום צריך שיהא במקום סעודה כמו בקידוש הלילה, וכתבו הפוסקים שכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד.

לכתחילה ראוי לקבוע המזוזה בבית-מזוזה שקוף, כדי שייראה שם ש-ד–י לנכנס וליוצא. אמנם במקום שהתינוקות מצויים ויש חשש טינוף, או שיש חשש שמתנהגים במקום זה שלא בדרכי הצניעות כגון שמחליפים שם טיטול וכדומה, יש להשתמש בבית-מזוזה שאינו שקוף, אך לא מברזל (או שאר כלי מתכות). כשמשתמשים בבית מזוזה, נהוג שמסומן עליו אות "ש" מבחוץ, ויש לכוון שהשם שעל המזוזה יהיה מכוון (בערך) כנגד ה"ש" שעל בית המזוזה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר (בשונה מסעודת ליל-שבת, בה נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, אך הבוצע מקרב אליו יותר את החלה התחתונה). ולמעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

נאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך" ולמדו חכמים מפסוק זה שבן מתייחד עם אמו, אך עם שאר נשים ואיסורי עריות נאסר, דוד המלך ובית דינו הרחיבו את האיסור אף ביחוד עם הפנויה. ועל כן להלכה אסורה הימצאותם של כל איש ואישה שאינם נשואים יחד, במקום שאנשים אחרים אינם רואים אותם, ואינם יכולים לראותם, וכן כשהימצאותם בחדר אחד היא באופן שאין חשש שיכנס לשם אדם אחר בפתאומיות, שלא בידיעתם; איסור הייחוד הוא עם בת מגיל 3, וכן לאשה אסור להתייחד עם בן מגיל 9.

כאשר מזמינים "בייבי סיטר" עשויים להיגרר לבעיות של ייחוד. ועל כן יש לדעת את האופנים כיצד ניתן להימנע מהאיסור: ראשית, ניתן להשתמש בילדים נוספים כשומרים, בתנאי שהילדים גדולים דיים להיוודע לאיסור ולדווחו לאחרים. לצורך העניין ילד מגיל חמש עד לגיל תשע (ובשעת הדחק עד גיל 12) מהווה כ"שומר" טוב, משום שהילד גדול מספיק לזהות מעשה איסור, אך מאידך הוא קטן מדי בכדי להשתתף בו. אלא שבשעות היום, די בילד אחד, ואילו בלילה יש צורך בשניים כשומרים. כאשר אין הילדים בגיל זה, יש למסור מפתח לשכנים ולבקש מהם שייכנסו מספר פעמים לבית בשעה לא קבועה, ויאמר זאת מראש לבייבי סיטר ובכך תהיה רתיעה.

דנו הפוסקים בשאלת הייחוד במעלית, יש שכתבו להקל מכיוון שמדובר לרוב בזמן קצר משיעור ייחוד כיוון שתמיד יכולים אנשים לעלות בשאר הקומות. ולעומתם יש שהחמירו גם בכך. למעשה כשהמעלית היא במקום ציבורי כמו בניין מגורים, מרכזי רפואה או משרדי ממשלה יש מקום להקל בשעה שאנשים עולים ויורדים ובפרט ביום, ויש המהדרים להימנע מכך.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", בכדי למנוע התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום-כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. ואם האשה אומרת לו "שלום" ישיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; וטוב יותר לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. (ויש מתירים לומר שלום כיון שאינו בלשון של התעניינות). כמו כן אסור לשלוח דרישת שלום לאשה ואפילו באמצעות בעלה, אך אם אין הכוונה להתעניין בה אישית, אלא מתוך התעניינות במצבם מתוך כוונה לעזור למשפחה וכדומה, וכגון לאחר אירוע רפואי – הדבר מותר.

צוו חכמים: "לא ילמד אדם רווק סופרים". כלומר, שמי שאין לו אשה לא ילמד ילדים מפני אמותיהן שבאות לבית הספר, אך מי שיש לו אשה מותר, ויש שהוסיפו שמותר לו ללמד אף בנות גדולות, כמובן במקרה שאין בעיית ייחוד. ואודות מינוי מחנך לבנות שולל זאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. וכן כותב הרבי להעדיף אשה בתור מורה "כי היראת שמים שלה היא יותר חזקה וההשפעה שלה יותר ניכרת בתלמידה". עם זאת יש שהבהירו שכל האמור הוא במחנך כיתה, שמטבע הדברים אמור להתקשר עם תלמידיו ואין ראוי שיהיה מחנך איש לבנות. אבל בנוגע למורה מקצועי מקובל שגברים מוסרים שיעורים במוסדות לבנות, ובפרט לאור דברי הרבי, שאם הגבר מוצלח יותר יש להעדיפו על פני אשה לנאום בפני נשים, ואפילו אם זהו רק ספק אם הוא מוצלח יותר עדיין יש להעדיפו