הלכה יומית

כיוון שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה לכן ראוי להקפיד בהם שיהיו כפי דיני התקיעות שבראש השנה, אמנם, כיון שמקור תקיעה זו הוא ממנהג בלבד, הרי בדיעבד אין בכך קפידא אם לא דייק בכל הפרטים. ולגבי עמידה בשעת התקיעות, אף שבפשטות אין הכרח בכך, מי שיכול בקלות ראוי שישתדל לעמוד.

יש שכתבו שתקנת תקיעת שופר בחודש אלול נתקנה רק בציבור, ועל כן כתבו הפוסקים שלכתחילה ראוי לשמוע את התקיעות הללו עם המניין – בציבור ולא לצאת מבית הכנסת קודם התקיעות בהסתמך על התקיעות שעתיד לתקוע לבני ביתו בבית. אך למעשה מי שמפני סיבה כלשהי לא שמע את התקיעות בציבור ישתדל לתקוע או לשמוע את התקיעות ביחידות.

זמן התקיעות בחודש אלול הוא לאחר תפילת שחרית. אולם אם מסיבה כלשהי לא תקעו לאחרי תפילת שחרית – יתקעו לאחר תפילת המנחה, וכך נהגו פעמים רבות – בקביעות דומה – לתקוע בשופר במהלך כינוסי ילדים ב-770 לפני הרבי. וכן נוהגים לזכות בזה יהודים יחידים שלא שמעו במשך היום את התקיעות, וניתן לתקוע במשך כל היום, אך בלילה יש להימנע מתקיעת השופר מפני שאז מדת הדין שולטת, ויש שכתבו שלא לתקוע בלילה אפילו בכדי להתלמד.

בכל יום חול במהלך חודש אלול תוקעים בשופר חוץ מערב ראש השנה שבו אין לתקוע אפילו בביתו כדי להתלמד, אלא בחדר סגור, בין הטעמים שנאמרו על כך שאין תוקעים בערב ראש השנה הם: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות עשה מן התורה. ב) כדי "לערבב את השטן" שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין, ויסבור שכבר עבר ראש השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו.

מעיקר הדין מותר לאישה להיבדק אצל רופא; מכיוון שהוא טרוד באומנותו ולא יבואו לדבר עבירה – אך זאת בתנאי שמקפידים כראוי על דיני ייחוד, ואם לא הדבר אסור. ויש המחמירים בכך לכתחילה, אך הדעה הרווחת שמותר לאשה להתרפאות אצל רופא וכמסופר בגמרא על "אומן" המקיז דם שטיפל אף בנשים, וציינו חכמים לשבח את צניעותו כשהיה מקיז דם לנשים והיה מכסה את זרוען. אלא שככל שהדבר ניתן, ראוי לה לאישה ללכת להיבדק אצל רופאה, או לחילופין אצל רופא ירא-שמיים, אם אינם מומחים פחות.

אמרו חכמים: "מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע"; היינו שמעיקר הדין יש לבדוק את המזוזה בבית הפרטי פעמיים בשבע שנים, אלא שכתבו הפוסקים שמזוזה הקבועה במקום שעלול להיחשף לרטיבות יש לבדקה בתדירות גבוהה יותר, שמא מחמת הרטיבות נפסלה חלילה. ובדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקת המזוזה לכל הפחות פעם בשנה, בהקשר לכך הביא הרבי את דברי המכילתא על הפסוק "מימים ימימה" – "שצריך אדם לבדוק את תפיליו פעם אחת לי"ב חודשים" וכיוון שהוקשו מזוזות לתפילין, אף המזוזה נבדקת פעם בי"ב חדשים; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

אף שמן הדין אין חיוב לקרוא ברצף, יש הנוהגים שלא להפסיק כלל באמצע שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו בדיבור, ואפילו בדברי תורה. אלא שכתבו הפוסקים שאף הנוהגים שלא להפסיק בדבור באמצע קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, עונים הם דברים שבקדושה כגון אמן, קדושה וכו' ואף לברך 'אשר יצר, וכן אם נצרכים הם לשתות באמצע הקריאה רשאים לשתות ולברך על השתייה לפנייה ואחריה, ויש שנהגו שאם הפסיקו באמצע קריאת שניים מקרא ואחד תרגום לאיזה צורך (דיבור) התחילו עוד הפעם מתחלת הפרשה

לאחר קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", נהוג שכל יחיד קורא לעצמו את ההפטרה שמא יקראוהו למפטיר בבית-הכנסת, ובשיחות הרבי מבואר אודות חשיבות הכנת ההפטרה. מעבר לקריאת ההפטרה הנקראת בציבור באותה השבת, נוהגים לקרוא ביחיד אף את יתר ההפטרות שאינן נקראות בבית-הכנסת כגון בשבת ראש-חודש בה נדחית הפטרת הפרשה, ביחיד קוראים אף את הפטרת פרשת-השבוע.

אמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל", בכדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. ולעשות דברים הקלים ממש קודם התפלה, כגון הפעלת מכונת-כביסה, וכן לפנות אשפה מהבית, כיון שאינם דברים שרגילים להימשך בהם מותרים; וחפצי מצווה כגון קניית צרכי שבת בערב-שבת מותר קודם התפילה, אם יתכן שלא יהיה מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת-שמע בזמנה וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.

הנצרך לנקביו לא יתפלל עד שיתפנה תחלה, ואם עבר והתפלל למרות שהיה צריך להתפנות, בקטנים אינו צריך לחזור ולהתפלל, ובגדולים, אם יכול להתאפק משך זמן של 96 דקות – יצא ידי-חובת התפילה בדיעבד, אך אם היה צורך דחוף כך שלא יכול להמתין משך זמן זה צריך לחזור ולהתפלל אחר שהתפנה. אדם שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות ולפני התפילה לא היה צריך, אם יכול להתאפק יסיים תפילתו ואינו צריך לחזור ולהתפלל. כמו-כן, אסור להתפלל במקום שיש בו צואה ושאר דברים שריחם רע, האיסור הוא בתוך ארבע אמותיהם או שנמצא לפניו במקום שרואים אותם. ואם ריחם מתפשט, צריך להרחיק ארבע-אמות ממקום שכלה ריחם, ואם לא נזהר בזה עליו לחזור ולהתפלל.

אמרו חכמים: "טפח באשה ערווה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערווה" ואסור להתפלל או לקרוא קריאת-שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, שאם מקום ערותו מגולה אסור לקרות קריאת-שמע ולהתפלל כנגדו (אך בערות קטן מותר לברך כנגדו, כגון בברית המילה), אלא יחזיר פניו מהן (או יעצום עיניו אם אינו כנגד ערווה ממש); כמו כן אסור להתפלל או ללמוד תורה כאשר נשמעת שירת נשים, וזאת גם כאשר אין בכך איסור מצד עצם זמרתן כגון בשירת בנותיו או אשתו וכו' – בעת התפלה או לימוד וכדומה הדבר אסור.

מצווה ליטול-ידיים כהכנה לתפילה, ומי שידיו מטונפות – חייב ליטול ידיו קודם התפילה. ואם אין לו מים בסמוך, ויודע שידיו מטונפות, עליו לטרוח כדי מרחק של מיל (כ-960 מטר), ואם בינתיים יעבור זמן-התפילה, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו זוהמתן ויתפלל, וכן כשעומד בתפלת עמידה ונגע במקומות-המטונפים ישפשף ידיו וינקם. ומי שידיו חייבות נטילה והתפלל ללא נטילה, בדיעבד אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן היה טינוף דוחה (-צואה), שאז עליו לנקות ידיו ולהתפלל שוב לכל הדעות.