עש"ק פרשת אמור ה'תש"פ

על הפסוק "ואהי להם למקדש מעט" דרשו חכמים "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", ועל כן יש להיזהר בקדושתם של בתי הכנסיות כקדושת מקדש מעט ולנהוג בהם בכבוד הראוי, שלא להשתמש בהם לשימוש של חול, ולא לשוחח בהם בענייני מסחר וכדומה, ואסור להתלוצץ ולשחוק בתוכם. אבל מותר לערוך בבית-הכנסת התוועדויות וכנסים של תורה וכדומה. ומצווה לכבד את בית-הכנסת ולשמור על ניקיונו תמיד. ומי שיש על נעליו בוץ המלכלך, צריך להסירו לפני שייכנס לבית-הכנסת וכידוע הרבי מקפיד ביותר שלא ימצאו לכלוכים בבית-הכנסת, ואף העיר על כך כמה פעמים.

בית-הכנסת עם שני פתחים אסור לעבור בתוכו בכדי לקצר את דרכו, ויש הסוברים שאף בתוך בית-הכנסת עצמו אסור לקצר את דרכו ע"י שיעבור דרך בימת הקריאה, מפני שלבימת הקריאה קדושה יתירה על קדושת בית-הכנסת אלא שפוסקים רבים חולקים על כך ואכן נהוג להקל בזה. ואף חצרות ומבואות בית-הכנסת שלעיתים מתפללים בהן אין להיכנס לתוכן למטרה זו, ולכתחילה ראוי להחמיר אף בעזרת הנשים שלא לעבור בתוכה אם אין בכוונתו לקצר דרכו לצורך מצווה.

נהוג להביא את הקטנים לבית-הכנסת לחנכם במצוות, אך יש לעשות זאת בתנאי שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; הן משום שהדבר מפר את ריכוזם של המתפללים, והן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במידה והגיע הילד לבית-הכנסת ומפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

נאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים . . וניתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם . . לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ולמדו חכמים שכל המנתץ דבר מן ההיכל או המזבח עובר בלא-תעשה, ויש שלמדו מכך שאיסור זה כולל אף את בתי-הכנסיות. ונפסק להלכה שההיתר היחיד לסתור בית-הכנסת הוא על מנת לבנותו מחדש וגם הוא מותנה בכך שאין חשש שמא יתרשלו מבניינו וכן שלא יתבטלו התפלות בציבור. ונחלקו הפוסקים האם מותר לקלף צבע או מן הטיח של קירות בית-הכנסת ורהיטיו מתוכו ומחוצה לו, וכן לגבי נקיבת חורים וקביעת מסמרים בבית-הכנסת לצורך התקנת ריהוט, והרבה נטו להקל בכך.

דנו הפוסקים אודות ההקפדה על מיקומה של הבימה בבית-הכנסת, וכתבו פוסקים רבים, לדייק שתהיה הבימה מול ארון הקודש ללא הפסק. וכן להקפיד להציב את הבימה באמצע בית-הכנסת, בדומה למזבח הפנימי שהיה באמצע ההיכל. ולמעשה הורה הרבי, שיש להציב את הבימה באמצע בית-הכנסת, ובמקרה שישנם אילוצים שונים להציבה בסמוך לקיר, יש להקפיד לכל הפחות שתהיה שורה אחת של מתפללים כהפסק בין הבימה לקיר, ויש אומרים שבבית המדרש יש מקום להקל בכך.

כתבו הראשונים "לא יחזיר אחוריו לספר-תורה אא"כ היה גבוה ממנו עשרה טפחים", וכך נפסק להלכה. וכתבו הפוסקים שאף אין לסדר מקומות ישיבה כשגבם של היושבים כלפי ארון הקודש. אולם ניתן להקל לצורך הלימוד ובפרט בעת מסירת שיעור בהיכל בית-הכנסת כשפני הדורש אל הקהל ואחוריו כלפי ארון הקודש. מפני שהארון הוא רשות בפני עצמה, וגם משום שאין מניחים שם את הכיסא בקביעות, אלא רק בשעת הלימוד. אך כשמתאפשר נכון שלא לשבת ממש בסמיכות לארון הקודש כשהגב כלפיו, ואף בעת דרשה נכון להטות מעט ולא להפנות גב ממש.