עש"ק פרשת כי-תבא ה'תשע"ט

נהגו רבותינו נשיאינו להאריך ביותר בתפלת ערבית של ליל א' דראש-השנה, ואומר הרבי שמעין זה צריך להיות אצל החסידים. בתום תפלת העמידה של ליל ראש-השנה, אומרים מזמור "לה' הארץ ומלואה" כשארון-הקודש סגור, ואמרו רבותינו נשיאינו שבין הדברים המהווים "כלי" להשפעות הגשמיות על כל השנה, הוא מזמור זה הנאמר בכוונה עצומה. לאחר תפילת ערבית של ליל א' דראש-השנה, מברכים איש את רעהו בלשון יחיד: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ולאחר חצות היום השני אין לאחל בלשון זה מפני שבשלב זה כבר מסתיימת הכתיבה של ראש-השנה.

למדו חכמים, שבפתיחת השנה אוכלים דברים מסוימים לסימן טוב, ולכן נוהגים שאת פרוסת "המוציא" טובלים בדבש (שלוש פעמים), ואחריה נוטלים חתיכה נוספת ומטבלים במלח שלוש פעמים. לאחר הטעימה מפרוסת המוציא, נוטלים תפוח מתוק, חותכים אותו לחלקים, וטובלים חלק אחד ממנו בדבש (שלוש פעמים), נוטלים ביד ימין ומברכים "העץ", ואחר הברכה קודם האכילה אומרים את ה"יהי-רצון". ברכת העץ היא על התפוח דווקא גם כשישנם תמרים או רימונים, שהם משבעת-המינים, ופוטרים בברכה זו אף את יתר הפירות שיוגשו במהלך הסעודה והורה הרבי שבליל ראש השנה יש לאכול מן הרימון כשיעור שלם; למנהגנו את יתר הדברים המוגשים לסימן טוב כגון רימון או ראש איל ודומיהם, אוכלים ללא אמירת "יהי-רצון".

בשל ההקפדה והזהירות בכל דבר הנעשה בראש-השנה, נמנעים ביותר מלדבר דברים בטלים אף בעת הסעודה, ובפרט בלילה הראשון. כמו כן נמנעים מלאכול דברים מסוימים, ולכן כתבו הפוסקים להימנע מלבשל את הדגים בחומץ, וכן נוהגים שלא לאכול חריף בראש השנה. כמו כן כתבו שראוי להימנע מאכילת אגוזים ולוזים, מפני ש"אגוז" בגימטריא "חט(א)". ואף משום שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

תקנו חכמים, להזכיר בברכת המזון את קדושת היום. ואם לא הזכיר את קדושת היום בברכת-המזון, בשבתות וימים טובים, חוזר ומברך, מפני שיש בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, אולם בימים שאין בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, כיוון שאין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת-המזון, אינו חוזר. ולגבי סעודות ראש-השנה ביום, כיון שישנה דעה שאין מחויבים באכילה אלא ניתן לצום בו (אף שאין דעה זו עיקרית), אם שכח "יעלה-ויבוא" אינו חוזר ש"ספק ברכות להקל"; אבל בלילי ר"ה שחייבים לאכול בהם פת, אם שכח חוזר לראש הברכה, ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב-והמטיב" אומר "ברוך . . אשר נתן ימים-טובים..".

כשהיו מקדשים את החודש על פי עדויות ראיית מולד-הלבנה, היו בית-הדין מפרסמים לציבור באיזה יום חל ראש-החודש, ועל פי הודעה זו ידעו מתי יחולו החגים. אלא שבראש-השנה שהחג חל בראש-החודש, לא יכלו להודיע באיזה יום הוא יחול, כי הדבר היה תלוי בביאתם של העדים. בכדי להסיר ספק, קבעו מראש, שראש-השנה יהיה תמיד יומיים. אלא שעל-אף שיום-ב' דראש-השנה נחשב כחג, זהו רק להחמיר אך לא להקל, ולכן אסור להכין שום דבר – לא לערוך שלחן, לא לחמם אוכל, ולא להכין סלטים וכדומה מיום א' דראש-השנה ליום השני שזהו כמכין מהחג לחול, וכן את נרות החג של היום השני מדליקים רק לאחר צאת-הכוכבים.

לגבי ברכת "שהחיינו" בהדלקת-נרות, בקידוש ובתקיעות יום-ב' של ראש-השנה התעורר ספק: יש שכתבו ששני הימים נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים "שהחיינו", או שמברכים אף ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בברכת-שהחיינו. ולכן נוהגות הנשים להדליק את הנרות סמוך לסעודה כאשר הפרי כבר על השלחן ולכיון עליו כבר בעת ההדלקה. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה אחרונה ואחר-כך מברכים ברכה אחרונה על הפרי. כמו כן בתקיעות ביום השני (כאשר ר"ה חל בחול וברך שהחיינו היום א') בעל התוקע לובש בגד חדש; אלא שאם אין פרי או בגד חדש, גם יש לברך "שהחיינו" כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני.