עש"ק פרשת שמיני ה'תש"פ

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ולמדו זאת מן האמור: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"; "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". יש לכבד בזימון את הגדול בחכמה ואם יש שם כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי. מתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול".

שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו עמהם כ'זית' פירות או ירקות או אפילו שתו כשיעור 'רביעית' מצטרפים לזימון עשרה, אך לגבי צירוף שלישי שלא אכל לחם לזימון שלושה נחלקו הראשונים, ולמעשה לכתחילה יבקשו מהשלישי שיאכל עמהם לחם או לכל הפחות מיני מזונות, ובדיעבד גם אם אכל שאר מאכלים יזמנו עמו. שניים מתוך שלשה שסיימו סעודתם והשלישי טרם סיים, יפסיק בסעודתו ויענה לזימון, ורק לאחר "הזן את הכל" ימשיך לאכול. כמו כן חובתו של היחיד להמתין לרבים עד שיסיימו סעודתם, ואם נצרך לצאת ומאריכים בסעודה כגון בסעודת-נישואין, רשאי לברך לפני שמזמנים אך ראוי שיצרף אליו עוד שניים מן הסועדים לכל הפחות ויברך עמהם בזימון.

חיוב הזימון הוא רק כשיושבים השלושה יחדיו. ובחדרי האוכל בישיבות וכדומה, שכולם באים לאכול בשעה קבועה בחדר האוכל על דעת להצטרף, אף על פי שאוכלים בשולחנות נפרדים, מצטרפים כולם לזמן. אך במסעדות ובבתי מלון כשבכל שלחן סועדת משפחה לעצמה, אינם מצטרפים לזימון עם סועדים משלחן אחר, אלא אם ירצו לזמן ע"י צירוף סועדים אחרים יקראו להם בטרם הברכה שיישבו ויאכלו עמהם מעט, ועל-אף שאין מחויבים במקרה זה להביא את עצמם לידי חיוב זימון, יש בדבר מצווה.

על פי הזוהר, על המזמן לפתוח בדברי נטילת רשות מיתר הסועדים והזמנתם שישתתפו בברכה, בלשון "הב לן ונברך", או כנהוג: "רבותי, נברך" ובל"א: "רבותי מיר וועלען בענטשען". והמסובים עונים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם", וגם המזמן חוזר על כך. אחר כך פונה המזמן אל חבריו ואומר להם: "נברך שאכלנו משלו", וחבריו עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו"; ואף המזמן חוזר ואומר זאת אחריהם. ואם הם עשרה או יותר, חייבים להזכיר את השם בברכת הזימון, ולומר "נברך אלוקינו שאכלנו משלו". והיתר עונים: "ברוך אלוקינו שאכלנו". ובשמחת נישואין מזכירים אף "שהשמחה-במעונו".

מי שלא אכל ושמע את המזמן אומר: "נברך שאכלנו משלו", עונה אחריו: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד", שאין ראוי שיעמוד מנגד מבלי להשתתף עמהם בשבח לה'. ואם הזימון היה בעשרה, אומר: "ברוך אלוקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ואם לא שמע את המזמן קורא למסובים לברך, אלא רק שמע את המסובים עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", יענה אחריהם 'אמן'. ולא ישוב ויענה 'אמן' אחר המזמן שחוזר על דבריהם (אא"כ נכנס ושמע רק את המזמן). אך מי שאכל 'כזית' או שתה 'רביעית' ועדיין לא בירך ברכה אחרונה, למרות שלא אכל עמהם, עונה את כל הנוסח, שאף הוא יכול לומר "שאכלנו משלו".

ברכת המזון שנתקנה כאמירת שירה, תקנו חכמים שתיאמר על היין דרך כבוד ושבח. ואף שאין צריך לחזר אחר יין, עם זאת, כשיש יין, זוהי מצווה מן המובחר. וב"היום יום" כותב הרבי שלמנהגנו "מברכין ברכת המזון בכוס של ברכה, אף שאין עשרה". וכ"ז בזימון, ולגבי יחיד – כותב אדה"ז שעל פי הקבלה נכון שלא לברך על הכוס כלל ביחיד.