שאלות ותשובות מיהודי התפוצות

בתמצות:
מותר אלא אם כן יודע הכהן מתי הוא זמן העבודה בבית המקדש. אמנם מצד הדין אף היום אסור לשתות יין שמא יבנה המקדש ותצטרך לעבוד, אך רבי יהודה הנשיא נתן לכך היתר כיוון שצריך לקבוע את כלם במשמרת בית אב שלהם.
בהרחבה:
לאחר פטירת בניו של אהרן, נדב ואביהוא, כתוצאה מכניסה לא נכונה לבית המקדש, מצווה התורה "יין ושכר אל תשת, אתה ובניך איתך בבואכם אל אוהל מועד" (ויקרא י, ח-ט) זהו איסור לשיכור לעבוד בבית המקדש.
סדר חלוקת העבודה בבית המקדש הי' ידוע בין הכהנים, וכל כהן ידע מראש את היום המסויים בו עליו לעבוד במקדש. בקשר לזה קובעת ההלכה כי כל כהן היודע לאיזה משמר הוא שייך ובאיזה יום עליו לעבוד במקדש, אסור לו לשתות יין כל אותו היום, שכן אסור לשיכור לעבוד במקדש.
ציווי זה קיים בפשטות רק בזמן שבית המקדש הי' קיים (שאז אפשר להיכנס לבית המקדש) אבל היום האיסור הוא רק להורות הלכה בזמן של שיכרות כהמשך הפסוקים "ולהורות את בני ישראל".
אמנם, לדברי רבי בגמרא, דין זה תקף גם בזמננו אנו! והסיבה לכך: היות שייתכן מאוד כי היום ייבנה בית המקדש, וייתכן שיצטרכו גם את עזרתו שלו, ולכן צריך כל כהן להיות מוכן, מפוכח וערני, על מנת להטות שכם בכל רגע שיידרש.
ישנן שתי דרכים להפגת השפעתו של היין: א. על ידי שינה, ב. על ידי שהי' של "כדי הילוך מיל" (18 עד 24 דקות), הרי לנו הוכחה ברורה שבמשך פחות מ24 דקות מהרגע הנוכחי, יכולים אנו להימצא כבר בעיצומו של תהליך הגאולה, כשבית המקדש כבר בנוי, מוכן ומזומן להקרבת הקרבנות! רק יבוא הכהן ונוכל להתחיל בעבודת הקודש.
ראוי להוסיף, כי אמנם למעשה אומר רבי שמותר לכהנים לשתות היום יין, מסיבה צדדית כיון שהכהנים לא יודעים באיזה יום עליהם לעבוד ולכן "מותר לו לשתות תמיד, שאינו יכול לעבוד עד שייקבע בבית אב ובמשמרתו" אבל באמת מי שיודע מתי זמן עבודתו, אסור לו בזמן זה לשתות יין גם היום. כפי שכותב הרמב"ם "כל כהן שיודע.. שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום, אסור לו לשתות יין כל אותו היום" כיון שבהחלט ייתכן שבית המקדש ייבנה בתוך פחות מ24 דקות. (לעומת זאת הסיווג של הכהנים לימי העבודה יכול לקחת יותר זמן).

בתמצות:
באמת צריך לשמור עליו גם כיום, רק שישנה סכנה מפני הגויים שירצו להרע לנו אם ידעו שאנו שומרים על בית המקדש, ו"פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה". אמנם גם כיום יש לנו שמירת מקדש "רוחנית" – לשמור על חפצי הקדושה שברשותנו.
בהרחבה:
אחת המצוות המרכזיות במקדש היא מצוות שמירת המקדש. מצוה זו נלמדת מהפסוק "ושמרו את משמרת אוהל מועד" (במדבר יח, ד) זו מצוות עשה וגם איסור שלא לבטל את שמירת המקדש.
יש להציב כהנים ולויים שישמרו על בית המקדש כפי שכותב הרמב"ם "אין שמירתו (של המקדש) אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין (ארמון) שיש עליו שומרים לפלטרין שאין עליו שומרים" מטרת השמירה היא אפוא, להוסיף כבוד למקדש.
מובן, כי הכבוד אינו ניתן למבנה הגשמי ולעיצוב המדהים של בית המקדש, אלא לאלוקים השוכן בו. כידוע, גם לאחר החורבן נשארה הקדושה במקום המקדש, שכן כשם שהשכינה קיימת לנצח כך גם קדושת משכנה קיימת תמיד, כדברי רבותינו "קדושה אינה זזה ממקומה". ולכן גם היום יש להיזהר שלא להיכנס היכן שאסור להיכנס במקום המקדש כיון שגם היום קיים הציווי "את מקדשי תיראו".
אמנם, בזמן הגלות קיימת סכנה מאומות העולם. גם כאשר יד היהודים תקיפה ואפילו אם ישנו שלום עם הגויים, תמיד יהיו בודדים הרוצים להרע לנו, שהרי הלכה היא: "בידוע שעשו שונא ליעקב". וממילא אם יתקבצו הכהנים והלויים כיום כדי לקיים את מצוות שמירת המקדש כהלכתה באופן בולט וגלוי, עלול להגרם רעה ליהודים אי שם, בתגובה למעשה כזה מצידנו בהר הבית.
לכן על פי הכלל "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה" נדחית מצוות שמירת המקדש מפני החשש האמור.
אין מקום כמובן לשמירה חשאית על הר הבית, שכן כל עניין השמירה הוא דווקא מתוך רושם ומתוך כבוד למקדש, בשמירה חשאית לא יתווסף כבוד למקום המקדש.
אמנם גם כיום מוטלת עלינו מצוות שמירת המקדש במובנה הרוחני: עלינו לשמור על דברי הקודש שברשותנו, חומש סידור וכדומה, וזה יביא את קיום המצוה כפשוטה בהתגלות הרבי מלך המשיח בגאולה השלימה ובבנין בית המקדש, אז יוכלו הכהנים והלויים לשמור אותו ללא חשש.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

בתמצות:
בדורנו מותר לכתחילה, לאחר שהגענו כבר לזמן קיום היעוד ש'אז ימלא שחוק פינו'.
בהרחבה:
לאחר חורבן בית המקדש נאסר לשמוח ולשמוע שירים מצד שני טעמים: 1. מפני הצער על חורבן הבית. 2. "שהשמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח המצוות". וממילא כשתבוא הגאולה שני טעמים אלו לא יהיו שייכים ויתבטל האיסור: בית המקדש יהיה בנוי על תילו, וכן "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ממילא אין חשש שהאדם ישכח מקיום המצוות ח"ו.
בדורות האחרונים רבו המתירים לשמוע שירים, מפני ירידת הדורות, (שהרי ישנם בעלי מרה שחורה, אצלם הוא צורך חיוני ממש כמו תרופה).
אמנם הרבי מלך המשיח שליט"א אומר, שכיום, אפשר לשמוע שירים, ולשמוח לכתחילה בשמחה הכי גדולה שיכולה להיות. כיון שזכינו ומשיח כבר נגלה. ובלשונו הקדושה:
"..ובמילא ישנם תיכף ומיד (נוסף על כל העניינים של 'יוסף' גם) כל העניינים של 'יצחק' שזהו עניין הצחוק והשמחה, באופן ד"ימלא שחוק פינו".
"ומה ש"אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז": במה דברים אמורים כאשר המדובר אודות רגע קודם גילוי משיח צדקנו, אבל בנדון-דידן, הרי מכיון שנשיא דורנו הי' המשיח של דורנו, והוא נתגלה בכל התוקף - הרי לא רק שנתנה רשות, אלא יתירה מזה, שיש חיוב להתנהג באופן ש"ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה".
וכן: "אשר בדורנו זה, שנשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ששמו השני "יצחק". ע"ש הצחוק והשמחה, הוא נשיא השמיני ("אז" בגימטריא שמונה) להבעש"ט, נעשה הענין ד"ימלא שחוק פינו" (לא בלשון עתיד "אז", אלא) בלשון הוה".

בתמצות:
למלך המשיח אמנם ישנם כמה שמות כפי המובא בנ"ך ובמאמרי חז"ל, שמות אלו הם כמו שמצינו למשה, יתרו ועוד שהיו להם כמה שמות. בספרים מוסבר שכל שם מבטא תכונה אחרת שתהיה אצל מלך המשיח.
בהרחבה:
בחז"ל ניתנו למשיח שמות רבים. מהידועים שבהם: שילה, ינון, חנינה, מנחם בן חזקיה, ה' צדקנו, ועוד.
ומהו באמת "שמו של משיח"? כיצד מסתדר שמו האמיתי של מלך המשיח עם כל שאר השמות שכינו לו חז"ל? מוסבר במפרשים שהשמות השונים אינם בסתירה זה לזה, אלא כולם מבטאים תכונות שונות שיהיו (וישנם) במלך המשיח. המהרש"א כותב: "כולהו שמות תוארים וכולהו איתנהו ביה [כולם ישנם, וקיימים בו] כמו במשה שהיו לו כמה שמות ותארים".
ה'שדי חמד' מאריך בביאור הנושא וכותב (בשינויים קלים): "המחלוקת בעניין שמו של משיח הוא פשוט, דאלו ואלו דברי אלוקים חיים, שהרי גם ביתרו מצינו שהיה לו שבעה שמות, וכמו שהוא במלאכים שנקראו על שם פעולתם. והכל לפי איך שתהיה זכות הדור, ובאיזה סיבה תהיה הגאולה. בדרך משל, אם לא יזכו כ"כ, רק תהא מתנת חינם בחמלת ה' עליהם - אז נקרא חנינה; ואם יהיה בזכות המתאבלים על ירושלים שהובטחו שיזכו לראות בנחמתה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: "כל המתאבל על ירושלים כו'" בזה יהיה נקרא מנחם, ואם תהיה הגאולה למען שמו יתברך - אז נקרא על שם הקב"ה שעושה צדקה עם ישראל, וזהו 'ה' צדקנו'. ו'ינון שמו' פירשו המפרשים לשון נין ונכד היינו כשיהיה בזכות אבות וברית אבות לא תמה לכן נקרא ינון, וכשיבוא גם משה רבנו אתו נקרא שילה כי שילה הוא גימטריא משה והוא יבוא עם משיח".
כ"ק הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן נ"ע (אביו של הרבי מלך המשיח שליט"א), מבאר כי השמות מנחם, שילה, ינון וחנינה מרומזים בעצם השם 'משיח' ובלשונו: "כל הדעות אמת הם ואלו ואלו דברי אלוקים חיים וכל הראשי-שמות נרמזו בשם 'משיח' - ראשי תיבות מנחם שילה ינון חנינה".
המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" מבאר, כי שמות אלו באו להדגיש מעלות מסוימות שיהיו אצל מלך המשיח: שילו – על שם שכל אומות העולם יביאו שי-לו. חנינה על שם שהקב"ה יחונן ויתן לו כל מה שיבקש, ומנחם בן חזקיהו על שם שעתיד לנחם את ישראל ולחזק את ליבם.
יש לציין בענין זה את דברי הרבי שהשם "מנחם" וגם "צמח" שהוא בגימטריא מנחם, הם שמותיו של משיח צדקנו, ואילו "צדק" שעולה בגימטריא 'מענדל' גם הוא משמותיו של מלך המשיח "והיה צדק אזור מתניו" (ישעי' יא, ה).

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

בתמצות:
החיוב לעלות למקדש הוא תמידי, בגלל הקושי שבהגעה לבית המקדש המצווה לעלות שלוש פעמים בשנה, אך עצם המצווה לא השתנתה.
בהרחבה:
בשו"ת 'דבר יהושע' הקשה, שהרי "אין נביא רשאי לחדש דבר" על מצוות התורה, ואם כן כיצד יכול נביא (גם נביא כישעיה) לחדש שיעלו לרגל גם בשבת ובראש חודש, בשעה שבתורה נאמר מפורשות "שלוש פעמים בשנה"?
ומתרץ, שבכל זמן יש מצוה לבוא ולעלות לבית המקדש, רק שהתורה חייבה את כל עם ישראל לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה בגלל הקושי שבהגעה תדירה יותר. אבל בגאולה השלימה, שאז תתבצע העלי' בקלות ובמהירות (על גבי עננים), לכן תתרחב המצוה גם לכל שבת וראש חודש.
כך גם משמע מדברי רש"י בפרשת כי תשא (לד, כד) שכיון ש"אתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול ליראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלוש רגלים הללו".

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

בתמצות:
מובא בספרים, שלא נוריד קטעים אלו מהתפילה, אלא הנוסח ישתנה ללשון עבר, לדוגמא: "נודה לך ה' אלוקינו על שתקעת בשופר גדול לחרותנו, ונשאת נס לקבץ גלויותינו, וקבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל".
בהרחבה:
בספר "בית אלוקים" מובאים מספר דוגמאות לשינויים עתידיים. למשל: בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע בשחרית, נאמר במקום "ושבור עול הגויים מעל צווארנו" - "ונודה לך על ששיברת עול הגויים מעל צווארנו". ובמקום "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", נאמר "ואתה מוליכנו קוממיות לארצנו".
כך גם בתפילות שמונה-עשרה נברך את ברכת "תקע בשופר גדול" כך: "נודה לך ה' אלוקינו על שתקעת בשופר גדול לחרותנו, ונשאת נס לקבץ גלויותינו, וקבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל". וכך ברכת "השיבה שופטינו" תתחיל כך: "נודה לך על שהשבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, והסרת ממנו יגון והנחה, ומלכת עלינו אתה ה' לבדך וכו'".
כך גם בברכות נוספות: בברכת "ולמלשינים" - "נודה לך על שלא היתה תקווה לרשעים", בברכת "ולירושלים עירך" - "תשכון בתוך ירושלים עירך לעולם וכו', בניינה תהיה בנין עולם, ברוך אתה ה' בונה ירושלים". ובברכת "את צמח דוד" - "נודה לך על שהצמחת קרן דוד, וקרנו הרמות וכו'".

בתמצות:
אכן בבתי המקדשות שבנו בני-ישראל נאסר באופן מוחלט השימוש בברזל (באופן גלוי) מפני שגורם למיתה (ר"ל), אך הרבי מלך המשיח מבאר שבבית המקדש השלישי ישתמשו בברזל, כיון שתתבטל המיתה בעולם, וגם הברזל עצמו ישמש לטוב, לדברים המועילים לאנושות.
בהרחבה:
בבתי המקדש (וכן במשכנות) שנבנו עד היום, נאסר כל שימוש בברזל. חז"ל מבארים על הפסוק (תרומה כה, ג): "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת", "ברזל אין כתיב כאן לא במשכן ולא במקדש, למה? שנמשלו בו אדום שהחריבו בית-המקדש".
הדבר מודגש במיוחד לגבי המזבח, עיקרו של בית-המקדש, שעליו נאמר בפירוש (יתרו כ, כב): "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", ומפרש רש"י: "המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך" (ויש המפרשים שזו הסיבה שהתורה משתמשת דווקא במילים "כי חרבך" לרמוז שסיבת האיסור היא מכיון שענינו של הברזל הוא להחריב).
אמנם, בגאולה האמיתית והשלימה צפוי מהפך בעניין זה. אז יפסקו לגמרי כל פעולות ההרס וההשחתה אפילו בין הגוים, כפי שנאמר בפסוק (ישעיה ב, ד): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", השימוש בברזל יהיה אך ורק לצרכי פרנסה מועילים. וממילא, בבית-המקדש השלישי לא תהיה כל סיבה לשלול את הברזל. אז יפסיק הברזל להיות מכשיר של חבלה והרס, כיון שלא ישתמשו בו לקצר ימיו של אדם חלילה, אלא להיפך.
הברזל, שיהיה בבית המקדש השלישי, מהווה גם סמל לנצחיותו של בית זה, מכיוון שהבית השלישי יעמוד לעד ולא ייחרב לעולם, לכן בבניינו יהיה גם ברזל שמבטא תקיפות וחוזק מיוחדים, יותר מאבנים.
לפי זה, מבאר הרבי מלך המשיח שליט"א את הנאמר בדברי הימים על כך שדוד הכין גם ברזל לבניין בית המקדש (דברי הימים א כט, ב-ז): "הכינותי לבית אלוקי, הזהב לזהב, והכסף לכסף, והנחושת לנחושת, הברזל לברזל... וברזל – מאה אלף ככרים".
[יש שתירצו שהברזל שימש לסיתות האבנים לבית המקדש, או באופן אחר - שהשתמשו בו לבית המקדש, אך לפי דברי הרבי מלך המשיח אין כל שאלה: אמנם לבניין הבית הראשון לא השתמשו בכל כמות הברזל שדוד הכין, אך ייעשה בו שימוש – בקרוב ממש, בבית המקדש השלישי, שבבניינו ישתמשו גם בברזל.
לכן מובן גם מדוע הברזל נזכר רק בהכנות שערך דוד לבניין המקדש, מכיוון שלברזל זה - שיהיה חלק מבית המקדש השלישי - יש שייכות דווקא לדוד המלך שקשור במיוחד למלך המשיח "דוד מלכא משיחא". לכן, הוא זה שהכין את הברזל לבניין בית המקדש השלישי על ידי מלך המשיח].

בתמצות:
אהרן הכהן – כשיקום בתחיית המתים.
בהרחבה:
התורה קוראת לכל מי שבא במגע עם מת או נמצא עמו תחת קורת גג אחת – 'טמא'. הדרך להיטהר מטומאה זו היא על ידי 'מי חטאת'. 'מי חטאת' הם מי מעיין חיים, בהם מהול אפר מפרה אדומה שנשחטה ונשרפה על ידי כהן. ממים אלו מזים על הטמא בימים השלישי והשביעי לתהליך הטהרה. השלמת התהליך נעשית על ידי טבילה במקווה.
את הפרה האדומה הראשונה הכין אלעזר בן אהרן הכהן (חוקת יט, ג ורש"י). התפקיד לא ניתן לאהרן עצמו משום שהטהרה שמביאה הפרה האדומה נועדה (גם) לכפר על הטומאה שנוצרה מחטא העגל, חטא שאהרן גרם לו בעקיפין, ולא התאים כי ה'קטגור' יהפוך ל'סניגור'.
במרוצת השנים הוכנו תשע פרות אדומות. את הפרה השנייה הכין עזרא הסופר, ושבע פרות נוספות נשחטו בתקופת הבית השני. הפרה העשירית תישחט עם בואו של מלך המשיח. אך לא ממש על ידו, משום שהוא אינו כהן (המשיח מגיע כידוע משבט יהודה). מי אפוא הכהן שישחט וישרוף את הפרה?
הרבי מלך המשיח שליט"א אומר כי סביר להניח שאז תינתן הזכות הזו לאהרן הכהן, שיקום בתחיית המתים. בעת ההיא, לאחר שיתגשם החזון "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכרי' יג, ב) ולא יישאר בעולם שום רושם שלילי מחטא העגל, אין מה שימנע מאהרן לקבל את הזכות להכין את הפרה, בתור הכהן החשוב ביותר.
ראוי לציין כי יחזקאל הנביא מדבר על הגאולה במונחים של טהרה באמצעות 'מי חטאת': "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם... מכל חטאותיכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו, כה).

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

בתמצות:
במדרשים ובזוהר נאמר שהקב"ה יקים אותם כמו שהם היו ואח"כ הקב"ה ירפא אותם. מעניין לציין שבספר "אמונת התחייה" מביא שהנשמה כשנמצאת למעלה מזדככת ונעשית נקיה, וכשיקום הגוף הוא יהיה חדש ללא כל המחלות.
בהרחבה:
חז"ל אמרו: "כשם שהאדם הולך, כך הוא בא. הולך עיור ובא עיור, הולך חירש ובא חירש, הולך אילם ובא אילם. . אמר הקב"ה: אם כן, יעמדו כמו שהלכו, ואחר כך אני מרפא אותם". כך גם נאמר בזוהר: "בזמן שיקומו ישראל מעפרם, כמה חיגרים וכמה עיוורים יהיו בהם, ואז יאיר להם הקב"ה שמש מרפא שתרפא אותם".
כך גם בנוגע לגיל שבו יקומו המתים, מובא בחז"ל שהם יקומו בדיוק באותה צורה ובאותו גיל שבו הם נפטרו על מנת שיוכלו לזהות את המתים שקמו לתחייה ולא יחשבו שקמו אנשים אחרים. כך מביא בספר 'אמונת התחייה' אך הוא מוסיף: "ודע, כי אף שיקומו כולם בתמונתם כמו שהיו בעולם הזה, עם כל זה תואר צורת גופם לא כמו שהיו בעת פטירתם מדוכא מחלאים רעים וחושך מראיהם, אלא הקב"ה יחדש וילבין גופם כאבן ספיר. כי הנשמה ניזדככה למעלה גדולה בעדן גן אלוקים, לזאת בעת ירידתה אל הגוף היסודי צריך להיות הגוף נקי".

כן. הגמרא מספרת ששאלה המלכה קלאופטרה את רבי מאיר, ותשובתו הייתה: "קל וחומר מחיטה – ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן, על אחת כמה וכמה".

בתמצות:
מעלת הימים טובים תהיה מעלה רוחנית, אך גם תהיה בגשמיות ועם השלכות מעשיות, בספרים לא נתפרש הרבה, אך הרבי מלך המשיח אומר שנקריב קורבנות בימי התעניות, לפי זה נראה גם שנוסיף תפילת מוסף.
בהרחבה:
בספרים לא נתפרש כ"כ אודות עניינים מעשיים שיתווספו כתוצאה מהפיכת הצומות לימים טובים, אמנם בשנת תשנ"א כאשר י"ז תמוז חל בשבת ונדחה הצום ליום ראשון, דיבר הרבי מלך המשיח שליט"א בהתוועדות אודות הפיכת הצום ליום ששון ושמחה, והוסיף:
"ובפשטות – שביום הש"ק טו"ב תמוז פרשת בלק (לפני התחלת הקריאה בפרשת פינחס בזמן המנחה) שנת אראנו נפלאות מתקיימת הנבואה שבפרשת השבוע שכבר קראנו: "ותנשא מלכותו", שלימות מלכות בית דוד כו'
"ובהמשך לזה באים כל פרטי העניינים שבפרשת פנחס – "פינחס זה אליהו", שכבר "אתא אליהו מאתמול . . לבית דין הגדול" – מנין העשירי דכל בנ"י, חלוקת הארץ [דכיוון שכבר נשלמו כל מ"ב המסעות שבמדבר העמים במשך זמן הגלות, עד לירדן ירחו, נכנסים לארץ ישראל, מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה, ומעבר לירדן מערבה, ומחלקים את הארץ בגורל לכל בנ"י, כמבואר בפרטיות בהמשך הפרשיות מטות ומסעי], והקרבת הקורבנות, הן הקרבנות דכל יום, הן הקורבנות דשבת, והן הקורבנות דימי המועדים (כולל גם ימים אלו שיהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים) בביהמ"ק השלישי, "מקדש אדנ־י כוננו ידיך"".
נמצאנו למדים שנקריב אז קורבנות, ולפי-זה יתכן שנוסיף אף תפילת מוסף – שנתקנה כנגד קורבנות המוספין, האם גם בגאולה נמשיך להתפלל תפילות במקום הקורבנות? נראה שכן..
הגמרא מתארת את סדר היום בבית המקדש: "אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפילה משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספים, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתיה, משם לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה".

בתמצות:
בתחילת ימות המשיח נראה שיהיו עניים, ובתקופה מאוחרת יותר בימות המשיח אכן לא תהי' צדקה ממש לעניים. אך גם אז יקיימו: 'גמילות חסידים' על ידי הלוואה, וכן תהיה צדקה רוחנית. אך זכה דורנו ונכנס מיד לתקופה השני' בה אין עניים.
בהרחבה:
הגמרא במסכת פסחים דורשת מלשון הפסוק "ולא יהיה עוד כנעני" – "אמר רבי ירמיה אין כאן עני", בגאולה האמיתית והשלימה לא יהיו עד עניים, אמנם מכמה מקומות אנו רואים שזו אכן מחלוקת בין רבי חייא בר אבא ושמואל – האם לעתיד לבוא יהיו עניים. שמואל צועד בשיטתו שאין הבדל כמעט בין הזמן הזה לימות המשיח, אלא רק "שעבוד מלכויות".
הרמב"ם סובר כדברי שמואל בנידון, אמנם לאידך הרמב"ם בעצמו מתאר את מצב הגאולה כך: " ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר" – מכאן נראה שבזמן של ימות המשיח אכן יהיו שינויים גדולים בטבע העולם, ואף "מעדנים מצויים כעפר".
הרבי מלך המשיח שליט"א מסביר שאכן בימות המשיח יהיו שתי תקופות באופן כללי. בתקופה הראשונה – לא יהיה שינוי בעולם – ואכן אז יהיו עניים ונוכל לקיים את מצוות הצדקה, ובתקופה השנייה – אותה מתאר הרמב"ם בהלכה שהוזכרה לעיל – יהיו שינויים גדולים בעולם, ואכן בזמן זה לא יהיו עניים.
אז מה, לא נוכל לקיים את מצוות הצדקה? המפרשים נתנו כמה פתרונות בדבר: אפשרות אחת שמביא בעל "פנים יפות" – אכן בזמן הגאולה כאשר נהיה עסוקים בלימוד התורה, לא יהיה צורך ב"גמילות חסדים" – צדקה. ה"חתם סופר" מביא אף הוא פתרון – על-ידי שנלמד את הלכות הצדקה יחשב לנו כאילו קיימנו את המצווה בגשמיות.
ויש שכתבו פתרון מעשי: נוכל לתת צדקה לגויים – שיהיו אז עניים, או לגויים שירצו להתגייר בזמן הגאולה.
אך הרבי מלך המשיח שליט"א מבאר שניתן לקיים את מצוות "גמילות חסדים" – על ידי 'הלוואה' אחד לשני, אף שלא יצטרכו להשתמש בהלוואה, אך מפאת חשיבות ומעלת המצווה ילווה כל-אחד לחברו, וכך נזכה לקיים מצווה זו לאמיתתה.
או באופן נוסף – מסביר הרבי מלך המשיח שליט"א, שמצוות ה'צדקה' אינה רק בכסף או מזון גשמי, אלא אף צדקה 'רוחנית' – השפעה של שכל לאדם הפחות ממנו בדרגה – שלא עמד על אמיתתו של השכל, ואכן אף בימות המשיח, יהיה חילוק בין אופן ההכרה של עם-ישראל בקב"ה, כלשון הפסוק "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
הרבי אומר שבמצב של 'זכו' – שלו זכה דורנו - אנחנו לא נצטרך לעבור את ה'תקופה הראשונה' ורק לאחריה להגיע לתקופה של הנסים וכו' – התקופה השנייה, אלא נכנס הישר אל התקופה השנייה בה כבר לא נוכל לקיים את מצוות הצדקה עם כסף גשמי, ועל-כן באחת השיחות אומר הרבי שיש לנצל את הרגעים האחרונים של הגלות בשביל לתת צדקה, הואיל וכשמשיח יבוא לא נוכל עוד לתת צדקה.

בתמצות:
יש שתי דעות בדבר, אמנם מדברי הרבי מלך המשיח נראה שהצדיקים יקומו עם הבגדים בהם היו לבושים בחייהם, ושאר עם ישראל עם התכריכים.
בהרחבה:
הרמב"ם מתבטא בביקורתיות על ההמון שמתרכזים בשאלות מעין אלו: "האיך יקומו המתים, ערומים או לבושים, ואם יקומו באותן תכריכין עצמם שנקברו בהם.. וכשיבוא המשיח, אם יהיה שם העשיר והדל, או אם יהיו בימיו חזק וחלש, והרבה שאלות כאלו". יחד עם זה ברור שהרמב"ם לא בא לשלול את העיסוק בעניינים אלו שכן בגמרא ובספרי גדולי ישראל יש דיונים בשאלות אלו. טענתו של הרמב"ם היא על כך שמתעסקים רק בענינים אלו ולא במהותו של עולם הבא ותחיית המתים, ובזה עושים את הטפל עיקר.
הרבי מלך המשיח שליט"א עושה סדר בדברים אלו, ומביא את התשובות שנתנו חז"ל לשאלות אלו, ואודות השאלה אם המתים יקומו ערומים או לבושים, שאלה זאת כבר המלכה קלאופטרה את רבי מאיר, ותשובתו היתה: "קל וחומר מחיטה – ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן, על אחת כמה וכמה".
מלשון הגמרא ומדברי התלמוד ירושלמי משמע שהמתים יקומו לבושים בתכריכים שאיתם הם נקברו. אולם ה'תוספות' כותב, שעל פי דברי רבי ב'תלמוד ירושלמי' משמע "שעתידים צדיקים שלא יעמדו בתכריכין אלא בלבושיהם מחיים".
הרבי מסביר באחת השיחות, האיך ניתן להתחיל ישר בעבודת בית המקדש – כיוון שאהרן הכהן ומשה רבינו יקומו מיד בתחילת הגאולה, הם יהיו טהורים ויראו לנו האיך להתנהג, ומה עם בגדי כהונה? מסביר הרבי שמסתבר לומר שאהרן הכהן יקום עם בגדי הכהונה שלו:
"וגם בנוגע לאהרן, שאף שנאמר "ויפשט משה את אהרן את בגדיו (בגדי כהונה גדולה) וילבש אותם את אלעזר בנו" (חוקת כ, כח ורש"י שם), הרי מובן וגם פשוט שלא ייתכן שאהרן יקום בלי לבושים חס ושלום, אלא ודאי יהיו לו לבושים, ולא סתם לבושים, כי אם לבושים הראויים לו – בגדי כהונה, "לכבוד ולתפארת" (תצוה כח, ב)".
מכך נראה שהרבי מצדד כדברי התוספות, שהצדיקים (לכל הפחות) יקומו בלבושים שלבשו בחייהם.

בתמצות:
בגאולה מצוות עליה לרגל תהיה, לא רק בשלושת הרגלים, אלא אף בכל שבת וראש-חודש (ובשבת ראש חודש – פעמיים). איך נסע בתדירות כזו? המדרש אומר שלשם כך נשתמש בעננים.
בהרחבה:
נאמר בפסוק "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר" (דברים טז, טז) זו מצווה מן התורה לעלות לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח בשבועות ובחג הסוכות.
אודות הגאולה השלימה נאמר בישעיה (ס"ו, כג) "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'", מצות העלי' לרגל תתרחב אפוא לא רק לשלושת הרגלים אלא גם לכל שבת וראש חודש.
בתורת החסידות מבואר הטעם לכך, כיון שבגאולה יהיו השבתות וראשי החדשים במעלה גבוהה בדיוק כמו החגים, ולכן גם אז תהי' מצווה לעלות לרגל.
(על-פי המדרשים נראה ברור שיהיה חיוב לעלות בשבת וראש חודש, וכדברי המדרש "כשיגיע הקץ אני בונה אותו (את המקדש) ואין אתם עולים שלוש פעמים בשנה אלא כל חודש וחודש ובכל שבת ושבת". אך לדעת כמה ממפרשי המקרא לא יהיה חיוב לעלות, ורק שאלו יהיו מועדים קבועים בשביל מי שירצה לעלות).
בנוסף לחידוש של הרחבת מצות העלי' בשבת ובראש חודש, יהיו זמנים שבהם החידוש יהי' כפול: כאשר ראש חודש יחול בשבת יעלו כל בני ישראל פעמיים ביום אחד! פעם אחת לתפילת שחרית ופעם נוספת לתפילת המנחה.
וכך מתאר זאת ה'ילקוט שמעוני': "כשחל ראש חודש להיות בשבת.. באים שני פעמים, אחד של (בשביל) שבת ואחד של ראש חודש, והעבים טוענין אותן בהשכמה ומביאין אותן לירושלים והם מתפללים שם בבוקר, והן טוענין אותן לבתיהן ומחזירין לירושלים. מי אלה כעב תעופינה – הרי של בוקר, וכיונים אל ארובותיהם – הרי של מנחה".
כל זה הוא החובה לעלות לרגל, אך לגבי האפשרות לעלות לבית המקדש, זו תינתן לכל יהודי (שיהי' אז "קודש הקדשים") בכל עת שירצה להיכנס ואף לקודש הקדשים!

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

בתמצות:
ביאורים רבים נכתבו בספרים ומסקנת הדברים שמשיח אכן יכול לבוא בשבת, ולגבי השאלה הרי אליהו לא יכול לבוא בערב שבת? אמר הרבי מלך המשיח ששאלה זו נשאל את אליהו הנביא כשהוא יגיע, והוא יתרצה.
בהרחבה:
אחד משלושה עשר עיקרי האמונה הם "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" כלומר, יש לצפות לביאת המשיח בכל יום, שיבוא ביום זה ממש. הוכחה נוספת לכך הוא הדין ההלכתי המופיע בגמרא וברמב"ם ש"האומר 'הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו', הרי זה אסור לשתות יין לעולם" מכיוון שכל יום ויום הוא בחזקת "יום שבן דוד בא בו".
אמנם, במבט שטחי ניתן ללמוד מדין זה גם כן שבשבתות וימים טובים משיח לא יכול לבוא. כיון שבגמרא שם נאמר שהנודר בצורה כזו בשבתות וימים טובים חלים עליו חיובי נזירות רק לאחר השבת מכיוון שאליהו הנביא צריך לבוא יום קודם לכן ו"מובטח להם לישראל שאין אליהו בא בערבי שבתות וימים טובים מפני הטורח".
ראוי לציין כי הרמב"ם אינו כותב דבר זה בצורה מוחלטת, אלא "שהדבר ספק אם יבוא בשבת או ביום טוב, או לא יבוא, והואיל והדבר ספק, ביום שנדר לא חלה עליו נזירות שספק נזירות להקל, מכאן ואילך חלה עליו נזירות, ושבת הבאה שהיא ספק, אינה מפקעת נזירות שיש עליו".
בספר "כרתי ופלתי" (לר' יהונתן אייבשיץ) כתב, שאליהו הנביא מגיע קודם ביאת המשיח, זהו רק כאשר בני ישראל יהיו במצב של "לא זכו", אמנם במצב של "זכו" הגאולה תחל מיד, אף שלא הגיע אליהו קודם לכן.
הרבי מלך המשיח שליט"א התייחס מספר פעמים לשאלה זו, והסביר, כי הציפייה לביאת המשיח היא "בכל יום שיבוא" ואפילו בשבת, ומה שנאמר ש'הנודר נזירות ביום שבן דוד בא אין נזירותו מתחילת בשבת' אינה סתירה לכך, שכן:
א. ה"יום שבן דוד בא" הוא היום בו מלך המשיח כבר ינצח וישלוט על כל העמים לאחרי שהוא יתגלה, כפי שהגמרא אומרת "כיון שבא משיח הכל עבדים הן לישראל", ויום זה אכן לא יכול לקרות בשבת. אבל תחילת התגלותו של מלך המשיח (שאינה מכריחה את ביאת אליהו הנביא קודם לכן) יכולה לקרות אף בשבת וביום-טוב, ועל כך אנו אומרים "אני מאמין.. אחכה לו בכל יום שיבוא".
ב. כאמור, ברמב"ם נפסק כי מה שנאמר שהנזיר הנ"ל יכול לשתות יין בשבת וביו"ט בפעם הראשונה, הוא מכיוון שישנו ספק אם משיח יכול לבוא בשבת או לא (ומפרשי הרמב"ם מסבירים שהספק הוא מצד איסור תחומין), ומכיוון שאליהו הנביא יפשוט את כל הספיקות (כידוע ש"תיקו" הוא ראשי תיבות "תשבי יתרץ קושיות ובעיות"), הרי יתכן שאליהו יבוא ויפשוט שמשיח יכול לבוא בשבת.
ג. יתכן שאליהו הנביא יבוא בערב שבת ומשיח בשבת, וכשיגיעו הם יתרצו את השאלה כיצד הם הגיעו בזמן כזה.
ד. בגמרא מבואר שהטעם לכך שאליהו לא יבוא בערב שבת הוא מפני הטורח - שבני ישראל יצטרכו לעזוב צרכי שבת ולקבל את פניו, אבל כאשר נמצאים בגלות כל כך הרבה שנים, מסתבר שלבני ישראל לא תהיה כל תרעומת ברגע שייודע שאליהו הנביא הגיע והוא מבשר שהגאולה כבר מגיעה, אפילו אם הוא יבוא בערב שבת.
(נוסף לכך יש להוסיף, כי לדעת הרמב"ם ביאת אליהו כלל אינה תנאי מוקדם לביאת משיח ולשיטתו "בתחילת ימות המשיח יבוא אליהו" ולא לפני).

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

בתמצות:
כן, מכיוון שעצם הלוז היא מהגוף הקודם, לעצם זו יש קשר להורים וממילא החיוב יחול. בעומק יותר מוסבר שהקשר בין הורה לבנו הוא לא קשר גשמי שיכול להתנתק, אלא הוא קשר נפשי והנשמה שתחזור לגוף – היא אותה נשמה שהייתה קודם.
בהרחבה:
מצות כיבוד אב ואם היא הדיבר החמישי מעשרת הדיברות שנאמרו לעם ישראל בהר סיני "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שמות כ, יב). כיבוד משמעו דאגה למזון ולביגוד ושימושם בכל הנצרך.
השכר על קיום המצווה - "למען יאריכון ימיך", מתפרש גם על תחיית המתים, שלאחריה יחיו חיים ארוכים ונצחיים. אך המעניין הוא, שיש מקום לאפשרות כי באותה עת כלל לא יהיה מקום למצוות כיבוד הורים!
המצווה היא לכבד את ההורים להם נולדנו. בתחיית המתים יבנה הקב"ה למתים גופים חדשים שעמם יקומו, גופים שאמנם יהיו זהים לאלה שנקברו, אך לפועל אינם הגופים שנולדו להורים. אם כן, מדוע יהיה על הגופים הללו צורך לכבד הורים?
אלא שיש לומר, שמכיוון שהגוף החדש ייבנה ביסודו מעצם הלוז (עצם קטנה בקצה עמוד השדרה שלעולם אינה נרקבת) של הגוף הקודם, ייחשב הגוף כולו כהמשך של הגוף הקודם וממילא תחול עליו גם החובה לכבד את ההורים.
בעומק יותר ניתן להוסיף, כי החובה לכבד הורים אינה מבוססת על זיקה גופנית, אלא על זיקה נשמתית – והנשמה תהיה אותה נשמה גם לאחר התחייה. ניתן להוכיח זאת מפסק הרמב"ם בדבר החובה לכבד את זכר ההורים גם לאחר פטירתם וקבורתם, בשלב בו אין משמעות לגוף אלא רק לנשמה. וכך אפוא יש לומר גם בדבר מחויבות הבן לכבודם, שקשורה לנשמתו ולאו דווקא לגופו.
מצב מעניין ייווצר במקרה שאב נפטר בגיל צעיר ובן נפטר בגיל מבוגר. בעת התחייה, יקום כל אחד בגיל בו נפטר, ויצא שעל האב הצעיר תהיה חובה לכבד את בנו המבוגר מדין "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב). מצד שני, תהיה חובה על הבן לכבד את אביו משום כיבוד הורים, כנזכר. איזו חובה תגבר? – ייתכן מאוד שאב ובן כאלה יכבדו זה את זה במידה שווה בדוגמת הכבוד ההדדי שעל שני תלמידי חכמים לרחוש זה לזה.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

בתמצות:
כן, בגמרא נאמר שעל האילנות יגדלו "גלוסקאות (מיני מגדים) וכלי מילת (כותונת פסים)" ופירוש הדבר שיגדלו מאכלים טעימים. ובאחת השיחות אמר הרבי, שאכן יגדלו ממתקים.
בהרחבה:
מספרת הגמרא שרבן גמליאל דרש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (מיני מאפה ובגדים), רבן גמליאל דרש זאת מהכתוב: "יהי פיסת בר בארץ" הגמרא מוסיפה ומספרת על אחד התלמידים שלגלג על רבן גמליאל ואמר לו: "אין כל חדש תחת השמש". אמר לו רבן גמליאל: "בא ואראך דוגמתן בעולם הזה", והראה לו כמהין ופטריות – "שיוצאין כמו שהן בלילה אחד ורחבין ועגולין כגלוסקאות" (רש"י) "ואשר לכלי מילת הראה לו סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא דק", וכאן עלינו לברר האם כל הניסים והנפלאות הללו יתקיימו כפשוטו?
ישנה מחלוקת האם זה יקרה באמת או שזה כמשל וחידה: לדעת הרמב"ם לא מדובר כפשוטו, אלא היעוד מעביר 'מסר' לגאולה - יהיה בעולם ריבוי תורה וחכמה. אך הרבי מלך המשיח שליט"א מכריע כדעת הרמב"ן - שיהיו הדברים כפשוטם.
היעוד המפתיע ביותר והחורג לגמרי מכל חוקי הטבע הוא שהארץ תתחיל להצמיח בגדים ומיני מאפה מוכנים לאכילה. בנוגע לממתקים: גם הם יגדלו על העצים, איך בדיוק זה יראה (איזו חברה של במבה, והאם בשקיות או ביחידים) נשאר לנו לחכות לגאולה, כדי לראות איך זה יקרה.
לסיום, רק חשוב להדגיש את דברי הרבי מלך המשיח, שבגאולה לא תהיה תאווה ל'מעדנים' כמו בזמן הגלות, והמעדנים יחשבו כ'עפר', נרצה כל היום רק לשבת וללמוד תורה.

בתמצות:
אכן, כל עם ישראל יהיו נביאים אמנם בדרגת הנבואה יהיו עדיין חילוקים. אגב, בתורת החסידות מוסבר שהנבואה שתהיה לכל יהודי תהיה כתכונה טבעית שלו, ולא כפי שזה בזמן הגלות – שנצרכים כמה וכמה מעלות לזכות לנבואה.
בהרחבה:
בגאולה האמיתית והשלימה יהי' חידוש מרענן בתחום הנבואה שלא הי' מעולם: כל עם ישראל יהפכו לנביאים! כך אומר המדרש על הפסוק "ומי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר יא, כט) אותו אמר משה רבנו כמשאלה, והמדרש אומר על כך שבגאולה השלימה תתממש משאלתו זו של משה רבנו וכולם יהיו נביאים. כך גם אומר הנביא יואל (ג, א) "ביום ההוא אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם", אם כן בגאולה השלימה - כל עם ישראל יהיו נביאים.
הנבואה שתהי' בעם ישראל בגאולה, תתייחד גם בעצם העובדה שלא יהי' בה כל פלא! כך מבואר בתורת החסידות, שבעוד שכיום ישנם מספר תכונות הנדרשות על מנת לזכות לנבואה (חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהי' יצרו מתגבר עליו, ועוד) בגאולה זו תהי' תכונה טבעית פשוטה השייכת לכל יהודי ויהודי כמו תכונת העין לראות והאוזן לשמוע!
העובדה שכל עם ישראל יהיו נביאים מעוררת שאלה מעניינת: הרמב"ם כותב שלנביאים היה (וישנו) מנהג קבוע ללכת עם אפוד בד מיוחד בשביל להודיע לעם ישראל שהם נביאים ושניתן לשאול אותם דברי עתידות (על דרך הכהן הגדול שהי' לבוש אפוד ושאלו אצלו ב'אורים ותומים'). מכיוון שהרמב"ם מביא מנהג זה בספר הלכה הרי שיש למנהג זה תוקף הלכתי, ואם כן לכאורה גם בגאולה יצטרכו כולם ללבוש בגדי אפוד בד המיוחדים לנביאים!
מאידך, מכיוון שכולם יהיו נביאים לא יהי' בעצם כל צורך להודיע מיהו נביא שהרי - מי לא נביא? הנבואה תשרה על כל עם ישראל אנשים נשים וטף ("ונבאו בניכם ובנותיכם") מצד שלישי מסתבר לומר שאמנם לא כולם יצטרכו לחגור אפוד בד, אך גם בגאולה יהיו הבדלים ומדרגות בנבואה, יהיו נביאים במדרגות גבוהות יותר וגבוהות פחות (וכדברי הרמב"ם "הנביאים מדרגות מדרגות הן.. נביא גדול מנביא"), ולכן רק הנביאים הגדולים יותר יחגרו אפוד בד, בכדי שמי שירצה לברר עניין שבשבילו צריך נבואה גבוהה יותר – יוכל למצוא את הנביא.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

בתמצות:
בספרים מובאות כמה דעות בעניין: אהרן הכהן, יחזקאל הנביא, משה רבינו. אמנם הרבי מלך המשיח מסביר, שיתכן ויהיו כמה כהנים גדולים יחד, או באופן שונה: יהיה כהן גדול, ו'משנה כהן גדול'. להעיר מדברי הרבי, שכל יהודי יהיה בדרגת הקדושה של הכהן גדול.
בהרחבה:
תפקיד הכהן הגדול הינו התפקיד החשוב ביותר בבית המקדש. הכהן הגדול מקריב מנחה מיוחדת בכל יום, עושה את עבודות יום הכיפורים ועוד. בגאולה ייבחר לתפקיד זה הכהן הגדול ביותר בכל הדורות, שכן אז יקומו גם כל הדורות הקודמים. כהן זה יישאר בתפקידו לנצח מכיוון שאז יהיה "בלע המוות לנצח", והשאלה היא: מיהו?
ובכן, בכמה מקומות נאמר שאהרן הכהן בעצמו יזכה להיות הכהן הגדול בזמן הגאולה, כך גם מובן בהגיון: כיוון שאהרן בכבודו ובעצמו יקום לתחייה, והוא היה הראשון בתפקיד זה, הרי שבוודאי הוא ימשיך בתפקיד. ובלשון הרבי מלך המשיח: "תיכף ומיד... זוכים לראות את הדלקת המנורה על ידי אהרן כהן גדול, בבית המקדש השלישי".
מאידך, הרשב"ץ בספרו 'מגן אבות' כותב שיחזקאל הנביא (שהיה גם כהן) יזכה להיות הכהן הגדול בזמן הגאולה. הוא מוכיח זאת מהפסוקים המורים על כך שהוא ייתן את הקורבנות לכוהנים (יחזקאל מג, יט) ובלשונו: "הנה הבטיחו שהוא יהיה הכהן הגדול לימות המשיח... כי יחזקאל לא עלה מבבל כי אומרים בקבלה כי קברו הוא בבבל, ועוד, כי סדר הקורבנות שעשו עולי בבל אינו כסדר הנזכר בזו הפרשה, על כן ייראה כי זה יהיה לעתיד לימות המשיח".
ואילו אדמו"ר הצמח צדק כותב, כי "לעתיד לבוא שיהיו הלויים כהנים, אם כן קרוב הדבר אשר משה רבינו עליו השלום שהוא גם כן לוי, יהיה כהן גדול"! (ראוי לציין כי משה עצמו היה כהן בחייו ורק מזרעו נפסקה הכהונה).
אז מי יהיה הכהן הגדול? יתכן שיהיו בגאולה כמה כהנים גדולים שיעבדו יחד! שכן, אמנם הרמב"ם כותב ש"אין ממנים שני כהנים גדולים כאחד" אבל זהו בשביל שלא תהיה ביניהם איבה ומריבה, אבל בימות המשיח ש"לא תהיה קנאה ותחרות", שוב יתאפשר מינויים של שני כהנים גדולים ויותר! תיתכן אפשרות נוספת, שרק אחד מהנ"ל יהיה הכהן הגדול, והשאר יהיו משנה לכהן גדול.
כך או כך, כל זה אמור בנוגע לתפקידי הכהן הגדול, אך בנוגע לקדושת הכהן הגדול, אומר הרבי שכל ישראל יהיו בדרגה זו, ולכן תתאפשר לכולם הכניסה לקודש הקדשים כמו לכהן הגדול, בגאולה השלימה.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

בתמצות:
הצומות יתבטלו, ולא זו בלבד אלא יהיו ימים טובים, הרבי מלך המשיח שליט"א מביא שמעלת היום-טוב תהיה אף גדולה מימי הפורים עליהם נאמר ש'לא יתבטלו'.
בהרחבה:
ימי התעניות בכלל, ייהפכו בגאולה לימים טובים וימי ששון ושמחה. כפי שנאמר בספר זכריה (ח, יט) "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי, וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". כך גם פוסק הרמב"ם: "כל הצומות האלו [הקשורים עם החורבן], עתידים להתבטל לימות המשיח". כאשר ימי התעניות נדחים ליום ראשון, הדבר מהווה נתינת כח ותוקף להביא את הגאולה השלמה ואת דחיית התעניות לגמרי כפתגם האדמו"ר הרש"ב: "הלואי שיהיה נדחה לגמרי".
מעלת ימי הצומות תהיה אף גדולה יותר מימי הפורים עליהם נאמר ש'לא יתבטלו', כדברי הרבי מלך המשיח שליט"א: "ויש לומר, שהצומות שיהפכו למועדים טובים יהיו נעלים יותר גם מימי הפורים שלא יבטלו לעתיד לבוא, כמ"ש "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", שהרי החידוש שבהם הוא שלא יבטלו. היינו, שגם ביחס למעלת הגילויים דימות המשיח שלמעלה מימי הפורים תהי' ניכרת מעלת ימי הפורים, ובודאי שהימים טובים שיתחדשו בימות המשיח יהיו נעלים יותר מימי הפורים".
הרבי מביא, כי לא רק ימי הצומות ייהפכו לימים שמחים, אלא כל שלושת השבועות (החל מי"ז תמוז ועד לתשעה באב), ייהפכו לימי שמחה. לפי רמת העצב שהיתה בהם בזמן הגלות. ובלשון הרבי "ידוע גודל השמחה שתהיה לעתיד לבוא, בזמן של שלושת השבועות, ובפרט בתשעת הימים, ובפרט בימי שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. והשמחה שבמועדים אלו (מה שימים אלו יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים), תהיה שמחה גדולה ביתר שאת וביתר עוז מהשמחה שבמועדים על דרך הרגיל".

בתמצות:
יש הסוברים שאף המעלה הרוחנית של הצום נדחית ליום ראשון, ועל-כן אף בביאת משיח ידחה המועד, אך הרבי מלך המשיח מסביר שכאשר נדחה הצום, נדחה רק העניין הבלתי רצוי שבו, אך מעלתו הגבוהה קיימת ואף ביתר שאת. וע"כ נראה שבביאת המשיח הצום ישאר בתאריך המקורי.
בהרחבה:
לדעת החתם סופר נראה שיחגגו את היום הזה בעשירי באב, ובלשונו "לכאורה קשה מדוע נאמר בפסוק "צום הרביעי וצום החמישי", ולא אמר בפשטות: "י"ז בתמוז ותשעה באב יהיו לששון ולשמחה"? אלא על כרחך שלא היום גורם את המועד לעתיד לבוא, אלא הצום גורם, ולכן כשיבנה בית המקדש ויחול יום התענית בשבת, יהיה יום הששון והמועד גם כן ביום ראשון שלמחרת, דהיינו ביום שהיו צמים בזמן הגלות".
אך מדברי הרבי מלך המשיח נראה שהחג יהיה תמיד בתשעה באב עצמו, כיון שהשבת דוחה רק את עניין הצום בלבד, אך לא את המעלה הרוחנית הנפלאה שביום זה. ובלשונו: "כאשר התענית חל להיות ביום השבת – נדחה רק עניין הצום, אך לא עניינו הטוב, ואדרבה: היות שכל שבת הוא יום רצון, "חמדת ימים אותו קראת", ומצוה לענגו וכו', וזהו יום הקשור עם הגאולה – הרי אז ה"עת רצון" שבתענית היא ביתר שאת וביתר עוז, ואזי התענית היא כ"יום טוב ויום ששון ושמחה", מעין ובדוגמת כפי שיהיה בימות המשיח".
ואם כן, גם היום טוב שיהיה בזמן הגאולה בתאריך זה, לא יידחה אלא יישאר ביום השבת תשעה באב.
(יש לציין, שבשיחת יו"ד מנחם-אב תנש"א, דיבר הרבי על מעלת יום זה שזהו זמן שבו נולד המשיח, ויל"ע).

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
לא, מכיון שכל המצב הזה – שאנחנו משתמשים בחכמות הגויים, הוא רק בחושך הגלות. אמנם בגאולה יחזרו כל החכמות לישראל, וידיעת דברים אלו תגיע מהתורה בעצמה.
בהרחבה:
בכדי לקיים את כל התורה והמצוות בשלימות ישנם כמה וכמה מצוות התלויות בידיעת חכמות אומות-העולם, לדוגמא: חשבון תקופות ומזלות בשביל קידוש החודש, ובשביל עיבור השנה.
אמנם עלינו לשים לב ולראות שחכמות אלו, הם לא חכמות השייכות לגויים ח"ו, אלא חכמות אלו מגיעות מהתורה ומחכמי ישראל. דוגמא לדבר: מסופר על רבי יהושע בן חנניה שלמד את זמן העיבור של נחש, מהפסוק בתורה בו נאמר על הנחש "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה".
אמנם יתכן שחכמה זו כמו שהיא אצל עם ישראל, קיימת במדוייק גם אצל הגויים, אך הרבי מלך המשיח שליט"א אומר שאופן לימוד החכמה אצל עם ישראל הוא אחר לגמרי מכמו שהגויים לומדים אותה: אצל יהודי מטרת לימוד החכמות החיצוניות הוא בשביל מטרה מסויימת – בשביל להבין וללמוד תורה, ולקיים את המצוות באופן המושלם.
לעומת זאת אצל הגויים – לימוד חכמות הללו הוא ללא שום מטרה ועניין אלא החכמה כמו שהיא עניין רעיוני.
אמנם, אנו למדים שלימוד החכמות חיצוניות כלל לא הגיע מהגויים – אלא מעם ישראל, ועל-כן העובדה שכיום אנחנו משתמשים בחכמות אלו כפי שהם מגיעות מהגויים, זהו רק מצד שאנו נמצאים בגלות ובחושך גדול, אך בגאולה האמיתית והשלימה נחזור ללמוד את החכמות הללו מן התורה, ולא נצטרך לילך ולחפש זאת במקומות אחרים.

בתמצות:
לא. אכן היו שרצו לומר שבכל פעם שיקריבו את קרבן המוסף בגאולה ישלימו את כל הקרבנות שהחסירו בגלות (לדוגמא: בראש-חודש יקריבו את של כל ראשי-החודשים), אך הרבי לא מקבל דעה זו מכיון שלא תתכן 'השלמה' על כל הקרבנות שבזמן הגלות.
בהרחבה:
בספר "בני יששכר" נאמר: "כתב הרב הקדוש הרמ"ע (רבי מנחם עזריה מפאנו) זכרונו לברכה ב'עשרה מאמרות' – שלעתיד לבוא במהרה בימינו נצטרך להקריב כל הקרבנות שהחסרנו כל ימי גלותנו, דהיינו, כשיגיע ראש חודש ניסן, נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ראשי חדשים של ניסן של כל ימי הגלות, וכן בשבתות למשל, בהגיע שבת פרשת נשא נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ימי הגלות של שבתות אלו".
ה"בני יששכר" מוסיף ומבאר לפי זה את נוסח תפילת מוסף: "ובזה פירשנו בטוב טעם מה שאנו אומרים במוספין "ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו'", "ואת מוסף יום ראש החודש הזה נעשה וכו'". הנה תיבת הזה אינה מובנת, ולפי דברי הקדוש הנ"ל, ידוקדק היטב שבאמת נעשה ונקריב מוסף השבת הזה וראש חודש הזה". עד כאן דברי ה"בני יששכר".
לפי זה יוצא שבגאולה נקריב את כל קרבנות המוסף בהם התחייבנו בזמן הגלות! אמנם היום אנו מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו" על ידי תפילת מוסף, שאז כאילו אנו מקריבים קרבן מוסף, אבל לפי הדעה הנ"ל זהו רק בנתיים, מכיון שאין לנו ברירה אחרת. אבל כאשר תגיע האפשרות להקריב בפועל ממש, אזי נקריב בפועל ממש גם עבור ימי הגלות.
כך כותב גם ה"בן איש חי": "ומה שכתוב "את מוסף ראש חודש הזה" יש מפקפקין לומר "הזה", אך ה'בני יששכר' קיים נוסח של תיבת "הזה", על פי מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין של כל ראש חודש, יום טוב ושבתות שעברו בגלות, ולפי זה שפיר נאמר "הזה" בכל המוספין". עד כאן דבריו וכן כתב גם בספר "כף החיים" ו"תפארת שלמה".
[בספר "המנהיג" מבאר גם מאין יהיו כל כך הרבה קרבנות: "ואל תתמה לומר: מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות שנחסרו מחורבן הבית עד עמור כהן לאורים ותומים? שהרי הכתוב מבשרנו "כל צאן קדר יקבצו לך" (ישעיה ס,ז)"].
לאידך, באחד מביקוריו של הרב מרדכי אליהו אצל הרבי מלך המשיח הזכיר הגר"מ אליהו את דברי ה"בן איש חי" האמורים, והרבי הקשה על כך: "לאחר שמקריבים קרבן דראש חודש זה – כיצד יכולים להקריב קרבן מוסף עבור ראש חודש שעבר?!"
הגר"מ אליהו ענה על כך: "זהו ענין של תשלומין – כמו שמצינו בתפילה, או על דרך קרבן נדבה, כפי שיש תפילת נדבה". אך הרבי הקשה: "אם מצד תשלומין – הרי זה על התפילה האחרונה בלבד. ואם מצד נדבה – הרי בתפילת נדבה צריכים לחדש משהו, ומה שייך זה בנוגע לקרבנות?! זאת ועוד: כדי להקריב את הקרבנות של כל ראשי החדשים שבהם לא הקריבו קרבנות אלו – דרוש זמן רב ביותר!"

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
מצד הרעיון, אכן גם אלו החיים יצטרכו למות בכדי שלא ישאר שום 'רע' בעולם, אך הרבי מלך המשיח אומר שאנו יכולים להמיר זאת על-ידי "עפר" רוחני – הביטול שלנו לקב"ה ולנשיא הדור.
בהרחבה:
רבי סעדיה גאון (הרס"ג) כתב, שאין על כך התייחסות מפורשת בתורה שבכתב, אבל בספר הזהר נאמר, ש"בזמן ההוא, כל אלה שלא טעמו טעם מיתה ממנו (מהקדוש ברוך הוא) - יהיה להם המוות, ויקים אותם מיד". זאת, כדי שלא יישאר שום זכר מ'זוהמת' העולם הזה, שהיה נתון לשליטת הרע לאחר חטא עץ הדעת, ומאז יהיה עולם חדש, שבו מתגלה רק הקדוש ברוך הוא לבדו.
יתירה מזו: אפילו גופות הצדיקים, ש"אין רימה שולטת בהם", ולכן הם נשארו בשלמותם עד היום, גם הם יחזרו לעפר בהגיע זמן התחיה. ובלשון הגמרא "עתידים צדיקים להיות עפר", וההוכחה לכך היא מן הפסוק: "וישוב העפר על הארץ, כשהיה" (קהלת יב, ז).
אך הרבי מלך המשיח שליט"א מציין, שאפשר להמיר זאת ב'עפר' רוחני, על ידי ביטול מוחלט אל הקדוש ברוך הוא, כפי שאנו אומרים בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה". יתירה מזו אומר הרבי שזהו ע"י הביטול שלנו לנשיא הדור – הלא הוא הרבי מלך המשיח.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
התפילות ימשיכו, כפי שמצינו מפורש בגמרא שאף בזמן בית המקדש היו מתפללים, אלא שבגאולה התפילות ישאו אופי שונה, לא בקשת צרכים גשמיים (כי יהיה לנו הכל), אלא הודאה לקב"ה על הטובות הגדולות ודבקות בו.
בהרחבה:
בדברי חז"ל אודות הגאולה וזמן הגאולה, ישנו מאמר הנראה תמוה לכאורה: "כל התפילות בטלות לעתיד לבוא, וההודאה אינה בטילה!" ולכאורה – מדוע לא יצטרכו להתפלל? את נקודת ההסבר מספק ה"אבודרהם" כי אין הכוונה שלא יתפללו: "רצה לומר, באמרו "כל התפילות בטלות", שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם, כי בטובה גדולה יהיו כל הימים, ואין להם אלא שבח והודאה להשם יתברך".
הדבר נאמר אף במפורש בגמרא, בתיאור סדר היום בבית המקדש: "אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפילה משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספים, משם לבית המדרשך ושתיה, משם לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה".
אם כן ימשיכו להתפלל, רק שהתפילות ישאו אופי שונה – בעוד וכיום עיקר התפילה היא בקשה על צרכיו של האדם, הרי שבגאולה (ששוב לא יחסר מאומה) לא יהיה צורך לבקש, אלא להודות על הטובה הגדולה שה' יתברך עושה עמנו (אם כי, ברור שגם אז לו יצויר מצב שבו יחסר משהו למישהו, הוא יהיה מחויב להתפלל על כך, כמובן).
הרבי מלך המשיח מביא, כי זהו ההבדל בין תפילת יהודי לגוי (להבדיל), שכן גוי מתפלל רק כאשר חסר לו איזה דבר, לעומת זאת אצל יהודי המטרה היא לא (רק) הבקשות, אלא עצם ה""תפילה"" וההתדבקות בה' זוהי עיקר התפילה. זו הסיבה שהתפילה תשאר גם לעתיד, באופן של שבח והודאה על כל הטובה.
השינוי במטרת התפילה (שבח והודאה במקום בקשה) יביא גם לשינוי בנוסח התפילה, בספר "בית אלוקים" מובאים מספר דוגמאות לשינויים עתידיים. למשל: בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע בשחרית, נאמר במקום "ושבור עול הגויים מעל צווארנו" - "ונודה לך על ששיברת עול הגויים מעל צווארנו". ובמקום "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", נאמר "ואתה מוליכנו קוממיות לארצנו".
כך גם בתפילות שמונה-עשרה נברך את ברכת "תקע בשופר גדול" כך: "נודה לך ה' אלוקינו על שתקעת בשופר גדול לחרותנו, ונשאת נס לקבץ גלויותינו, וקבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל". וכך ברכת "השיבה שופטינו" תתחיל כך: "נודה לך על שהשבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, והסרת ממנו יגון והנחה, ומלכת עלינו אתה ה' לבדך וכו'".
כך גם בברכות נוספות: בברכת "ולמלשינים" - "נודה לך על שלא היתה תקווה לרשעים", בברכת "ולירושלים עירך" - "תשכון בתוך ירושלים עירך לעולם וכו', בניינה תהיה בנין עולם, ברוך אתה ה' בונה ירושלים". ובברכת "את צמח דוד" - "נודה לך על שהצמחת קרן דוד, וקרנו הרמות וכו'".

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
כך אמנם נאמר במדרש, אך נאמרו ביאורים רבים למה ירמזון דבריו. והפירוש העיקרי הוא שהגילוי הרוחני שמתגלה בחגים לא יורגש לעומת הגילוי הרוחני הנעלה שיתגלה בגאולה, אך בפועל נשמור על כל דיני החגים ללא שינוי.
בהרחבה:
המדרש כותב: "כל המועדים עתידין להיות בטלים וימי הפורים אינן בטלים לעולם שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו'" המדרש מתאר שאף יום כיפור לא יתבטל, ובכמה מקומות אף מבואר שחנוכה לא יתבטל.
וכאן אנו צריכים להבין את משמעות דברי המדרש, האם אכן יתבטלו כל שאר המועדים, והאיך מסתדר הדבר עם נצחיות התורה? המפרשים נדרשו להסביר מאמר חז"ל זה וביארו באופנים שונים:
יש שרצו לבאר שאין המדובר על עת הגאולה, שבה יתבטלו המועדים, אלא כוונת המדרש שהמועדים הללו עתידין להתבטל בזמן הגלות – אם מצד הצרות והגזירות שאומות העולם גוזרים על עם ישראל, ובעקבות כך ישנו קושי לקיים את המועדים (לבד מפורים). או באופן 'רוחני' יותר – המועדים הם זכר ליציאת מצרים, אמנם כיום אין לנו מצרים ושעבוד והסיבה לקביעת המועד – כביכול – 'התבטלה'.
יש שפירשו שאין כוונת המדרש 'מועדים' – לשלושת הרגלים, אלא מועדים שונים הקיימים אצל עם ישראל – כגון ימים מיוחדים הכתובים במסכת 'תענית', יום טוב שני של גלויות, או זכרון הצרות של עם ישראל בגלות - יתבטל, וישאר רק העניין הרוחני שבמצווה.
ויש שפירשו שאין הכוונה על ביטול ממשי אלא 'ביטול' במובן עמוק יותר, דומה הדבר ל'ביטול בשישים' – חתיכת חלב שנכנסה לתוך סיר בשר, ויש בסיר פי שישים מחתיכת החלב – האוכל כשר. אין הכוונה שאין חלב, אלא שלעומת כל הבשר הקיים בסיר, מעט החלב מתבטל כלפיו. כן הוא גם בעניין המועדים: 'ביטול' הכוונה שדינם יהיה חמור יותר מהדין כפי שהוא היום.
בתורת החסידות מוסבר שכל המועדים עניינם המשכה וגילוי רוחני, וגילוי זה של המועדים (אותו אנו ממשיכים עכשיו), אינו תופס מקום כלל ביחס לגילוי הרוחני העצום שיאיר לעתיד לבוא, ולא יורגש כלל (מלבד הגילוי שנמשך ע"י פורים שהוא גילוי אלוקי נעלה מאד שיורגש גם לעתיד). אך כמובן, שבפועל ממש נשמור את כל המועדים על פרטיהם ודקדוקיהם.

בתמצות:
נחלקו בדבר, יש שכתבו שהאיסור יתבטל, מפני שכל טעם האיסור הוא מחשש שהפירות יזיקו – אמנם בגאולה אין חשש זה. לאידך ישנם הסבורים שהאיסור יעמוד בעינו, ונצטרך להמתין שלוש שנים עד לאכילת הפירות.
בהרחבה:
אומרים חז"ל: "מניין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו" (תהלים קיא, ד) [כלומר, כבר בתחילת הבריאה עשה זכר לנפלאות העתיד, שבתחילת הבריאה היתה האדמה מצמיחה פירות באותו יום שנזרעה], וכן הוא אומר "תדשא הארץ דשא עשב" (בראשית א, יא) – מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות". אם כן לעתיד לבוא יוציאו האילנות פירות באותו היום שבו יטעו אותם.
(תיאור מפורט יותר מופיע במדרש: "כיון שישראל יצאו ממצרים והיו מהלכים במדבר... היה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים והיה נוטע בו תאנים ורימונים ועושים פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת בריאתו של עולם.. נסתלקה הבאר [נסתלקה הטובה].. אבל לעתיד, אין הקב"ה עושה כן [אלא יחזור המצב לקדמותו כמו לפני החטא]").
אמנם, כאן מתעוררת שאלה מעניינת, הלא אנו יודעים שישנו איסור 'ערלה' ואסור לאכול את פירות האילן משך שלוש שנים מיום הצמיחה (גם מכירה או הנאה אחרת מהפירות אסורה), ואם כן איזו תועלת תהיה מהצמיחה המהירה של הפירות מהאילן?
יש המתרצים זאת על פי דברי ה'אבן עזרא' שהטעם לאיסור ערלה הוא מפני שבשלושת השנים הראשונות הפירות מזיקים, ולכן לעתיד לבוא שהפירות יהיו משובחים וטובים מיד ביציאתם, שוב לא יחול עליהם איסור ערלה ויהיה ניתן לאוכלם (גם לפי ההסבר שהסיבה לאיסור ערלה הוא כתיקון לחטא עץ הדעת - אם כן לעתיד לבוא כשיתוקן החטא, שוב לא יהיה איסור ערלה).
אמנם יש שכתבו מפורש שגם בזמן הגאולה יחול איסור ערלה (ואדרבה, אז יהיה איסור זה מן התורה, בשונה מהיום שלכמה דעות האיסור הוא רק מדרבנן), ולשיטתם צריך לומר כי עיקר ההנאה תבוא רק לאחר שלוש שנים, שגם אז העץ ימשיך להוציא פירות בכל יום (כלשון הגמרא "עתידים אילנות [בימות המשיח] שמוציאים פירות בכל יום"), ואז יוכלו ליהנות מהפירות בכל יום.
הרבי מלך המשיח שליט"א אומר, כי הצמיחה המיידית של הפירות נועדה לא רק להנאת האדם כי אם גם להדגיש שדבר ה' שולט בכל הבריאה, ו"זהו החידוש שיהיה לעתיד לבוא בימות המשיח, שלא יהיה הפסק בין הפעולה והצמיחה בגשמיות, לפי שלעתיד יהיו הדברים הגשמיים בהתאחדות עם שרשם ומקורם – דבר הוי'" ולפי זה מובן גם כן התועלת שבצמיחת הפירות גם בזמן שהם יהיו אסורים.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
עצם ישנה בגוף האדם ולוז שמה ולעצם זו לא יכול להית שום שינוי (שריפה, כתישה וכו') וממנה יתפתח הגוף מחדש ויקום בגאולה.
בהרחבה:
כשברא הקב"ה את העולם וברא בו 'טוב' ו'רע', הוא קבע של'רע' לא יתכן קיום נצחי, אלא צריך להיות לו קץ וכליון. ואכן בתחילת הבריאה הטוב והרע היו נבדלים כל-אחד בפני-עצמו ולא היו מעורבים יחד, כך היה הסדר: הרע יפסק בעת וזמן מסויים, ואילו הטוב יהיה קיים באופן נצחי.
עד חטא עץ-הדעת. בחטא עץ-הדעת הטוב והרע התערבבו יחדיו עד כדי-כך שאין מציאות של טוב בלי רע, ואין רע בלא טוב. מכיון שכן, גם לטוב צריך להיות 'הפסק' בזמן כלשהו מכיון שהוא קשור ומאוחד עם הרע – אותו צריך לגמור.
לכן ישנה מיתה לאדם, מכיון שאצל האדם מעורבים הטוב והרע. עד לגאולה האמיתית והשלימה אז נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – תתבטל מציאות הרע, ולכן אף לא תהיה מיתה בעולם, כלשון הפסוק "בלע המוות לנצח".
כמעט הכל מעורב בטוב ורע, חוץ מעצם אחת – 'עצם הלוז' שמה, העצם הזו לא נהנית משום אכילה של האדם לבד מהאכילה של סעודת 'מלווה מלכא' – במוצאי שבת. ומכיון שכן – היא לא נהנתה אף מחטא עץ-הדעת שארע בערב שבת.
כיון שכך, עצם הלוז קיימת באופן נצחי מכיון שלא מעורב בה שום רע, וכפי שמתאר המדרש על אדריאנוס שבירר מהיכן יתפתח הגוף בתחיית המתים, הראה לו רבי יהושע את עצם הלוז, והוכיח לו שעצם זו קיימת לעולם "טחנו ברחים - ולא נטחן, שרפו באש - ואינו נשרף, נתנו במים - ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש - נחלק הסדן ונבקע הפטיש, ולא חסר כלום".
עצם הלוז קיימת לעולם, ומעצם זו יתפתח הגוף בתחייה, עצם זו קיימת אצל כל אדם ואף אם רחמנא-ליצלן נשרף וכדו' העצם קיימת וממנה יתפתח הגוף.