איסור ספיחים

מדין תורה, ירקות וכל מיני הצומח שגדלו מעצמם בשביעית מותרים באכילה, ויש לנהוג בהם כבפירות שביעית. אך משראו חכמים שהיו בעלי עבירה זורעים בשביעית בהיחבא וכשצמחו היו אומרים שצמחו מעצמם, גזרו חכמים שכל מיני הצומח החד שנתיים שעלו בשדהו של ישראל יהיו אסורים.
איסור ספיחים חל על גידולי שדה שבני אדם רגילים לזרוע או לשתול בשדותיהם, אבל צמחי בר שעלו מעצמם – מותרים, שהואיל ומחירם זול ואין רגילים לגדלם, אין חשש שעוברי עבירה יזרעום בשמיטה. כמו כן ספיחים שגדלו במקומות שאין רגילים לזרוע בהם, כמו למשל במקום שמזיק לשאר הגידולים, או בשדה הפקר, מותר לאכלם כיוון שאין חשש שעוברי עבירה יזרעו שם, אלא שמכל מקום גם במקרים שלא גזרו על הספיחים והתירו אותם באכילה, חלה עליהם קדושת שביעית.
לגבי ירקות רב שנתיים המתחדשים מדי שנה מן השורש כגון בננה ופפאיה, לא נאמרה גזירת ספיחים, שכן רק בפירות האדמה שגדלים באותה שנה שזורעים אותם יש לחשוד בעוברי עבירה שיזרעו בשביעית בסתר, בכדי שיהיה לאכול בשביעית עצמה, אבל בדברים שאינם גדלים באותה השנה לא חששו חכמים שיזרעו בשביעית בכדי שיהיה לו בשמינית לאחרי חנוכה.
איסור הספיחים אינו חל בשטחים שנכבשו על ידי עולי מצרים בלבד ולא החזיקו בו עולי בבל, שכיון שאין שביעית נוהגת שם אלא מדרבנן, לא גזרו על הספיחים בצומח שם מאליו; וכן בקרקע של גוי. ויש שהביאו ראיה מן הגמ' בה מסופר על ויכוח שהתקיים לפני המלך אלכסנדר מוקדון, בעקבות פניות אליו מצדם של "בני אפריקיא" המיוחסים לצאצאי כנען, ודרשו את ארץ ישראל. גביהא ביקש רשות מחכמי ישראל לייצג אותם בוויכוח, ומשענה להם תשובה ניצחת, נתן להם המלך שלשה ימים להחזיר לו תשובה, וכשלא מצאו תשובה מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית הייתה. ומכך למדים שקרקע שקנה נוכרי וזרעה בשביעית פירותיה מותרים.