אמרו חכמים כי 24 אלף תלמידים שהיו לרבי עקיבא נפטרו בתקופה קצרה – בימים שבין חג הפסח לחג השבועות, והסיבה לכך "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". מסיבה זו מתקנים בימים אלו את היחסים שבין אדם לחברו[1]. בין האיסורים בדינים שבין אדם לחברו הוא רכילות. וכתבו הפוסקים בהגדרת איסור זה, ש"הולך־רכיל", הוא המעביר מידע מחברו ואחר־כך הולך ואומר: "כך־וכך אמר פלוני עליך", דבר זה אסור אף־על־פי שהדברים שהשמיע לאחרים הנם אמת, ואפילו הנם דברים שאין בהם גנאי כלל[2], כיוון שעלול להיווצר מכך שפיכות דמים.
איסור לשון־הרע, נכלל אף הוא בלאו של "לא תלך רכיל". "לשון־הרע" הוא סיפור בגנות חברו, ואפילו כאשר אינו אומר גנותו של חברו במפורש אלא רק רומז עליהם, הדבר אסור משום "לשון־הרע". כמו־כן מביא אדמו"ר הזקן בתניא שאין לומר דברי גנאי על חברו גם אם הוא גנאי קטן וקל מאד, ואפילו אם אומר זאת כדי לנקות עצמו. איסור לשון־הרע חל אף במקרה שהדברים הנאמרים הינם אמת. כמובן שאם הדברים הינם שקר אסור לאומרם, גם משום איסור של "מוציא שם רע"; ועל־כן יש להתרחק מכל צריכת תקשורת, וכן להתרגל שלא לדבר דברים שלא צריך לדבר[3].
האם לשון הרע הוא אף בפני האדם שמדברים עליו?
מעבר לאיסור הדיבור בלשון־הרע, הוזהרנו שלא לדבר דברים העשויים לגרור אחריהם לשון־הרע; ולמשל, האומר שאינו רוצה לספר מה אירע עם פלוני, וכן המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו, או אפילו בפני רבים (כיוון שיתכן שיש בהם אחד משונאיו), דברים אלו מכונים בשם "אבק לשון־הרע", שבכך גורם הוא ששונאו יספר בגנות חברו. יתר על כן, אפילו בפני אוהביו לא ירבה בהם יותר מדי, שמתוך שמספר במדותיו אי אפשר שלא יבוא לידי גנותו. בספר התניא גדלה הזהירות מאיסור לשון־הרע, עד שכותב אדמו"ר הזקן למעשה שאיסור לשון־הרע הוא לא רק בדיבור, אלא אף במחשבה[4].
איסור לשון־הרע הוא אפילו כשנאמרו כבר הדברים בפני רבים, אם האומר הזהיר שלא לאמרו; ופוסק אדמו"ר הזקן שדברים הגורמים נזק לחברו בגופו, או בממונו, או לצערו, או להפחידו, אסורים משום לשון־הרע גם אם אינם דברי גנאי. כמו כן איסור לשון־הרע חל בין אם אומר זאת בפני חברו ובין שלא בפניו, אלא שבפניו עובר אף על איסור הלבנת פני חברו. וכותב הרבי כמה־וכמה פעמים שאסור לאדם לדבר לשון־הרע אפילו על עצמו. יש לדעת כי הנזק של לשון הרע עשוי להיות בלתי הפיך ולעיתים הוא יוצא מכלל שליטה, ולכן החכם עיניו בראשו וישמור פיו ולשונו. התיקון על מי שחטא בלשונו הוא לכל לראש לקבל על עצמו לשנות את דרכו וללמוד את ההלכות הקשורות לכך, וכן לפייס את חברו ויתייעץ עם רב מורה הוראה כיצד יעשה זאת בצורה הטובה ביותר[5].
[1] יבמות סב, ב (פטירתם). כה"ח שם סק"ה־ו. לקו"ש ח"ז עמ' 341 ואילך (הוספה באחדות). וראה לקו"ש חל"ב ע' 151.
[2] ויקרא יט, טז. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"י.
[3] שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"י וחו"מ הל' אונאה סכ"ח. תניא פ"ל.
[4] שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו סי"ב. תניא אגה"ק סו"ס כב וראה לקו"א ספי"ב.
[5] שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו סי"א, חו"מ הל' אונאה סכ"ח־ט. וראה ספר המנהגים חב"ד ע' 18 (זכירות). אג"ק כ"ק אד"ש ח"ו ע' עז ועוד. חי"ח ע' תנא.
הקהל מדבר
0 תגובות
הצטרפו לשיחה והשאירו תגובה
הוספת תגובה