אכילה מעוגת השוויגער…

מה ביקש אדה"ז "להזהיר לרבים שנכשלים בזה"?

אדם נכנס לקחת חפץ מבית השוויגער, למול עיניו ניצבת עוגה דשנה, וזמן רב לא בא אוכל לפיו, האם מותר לו ליטול "מעשר" ממנה ללא ידיעת בעלת הבית?

בהגיעו לעבודה לאחר מכן, נצרך להדפיס כמה דפים למטרה דחופה מאוד, האם מותר לו "לזַכות" את הבוס במצוה ולהדפיס במדפסת של המשרד?

שאלות אלו ואחרות מלוות אותנו מדי יום ביומו, ולא תמיד יודעים אנו מה אומרת ההלכה על כך. יודעי דבר אמרו, שהלומד היטב את חלק "חושן משפט" בשולחן ערוך, יווכח לדעת שהוא בעצם ה"אורח חיים", השייך למעשה בכל צעד ושעל.

נאמר בתלמוד[1]: "רוב בגזל" – רוב הבריות נכשלים רח"ל באיסור גזל. כיצד יתכן הדבר? הרי לא בכל יום רואים אנו אדם חוטף חפץ מחבירו? כוונת חכמים היא בדיוק לדוגמאות אלו ואחרות, בהם מורה האדם היתר לעצמו שאינו גוזל[2].

בשורות הבאות ניתן בעז"ה מספר כללים, על פיהם ניתן להקיש וללמוד כל מקרה לגופו. גם אם לחלק מאיתנו יהיה קשה להקפיד על כך, הנה מובטחים אנו[3] שהנוהג ביושר רב בדיני ממונות, ומכין "כלי טהור" מגזל ואונאה – זוכה הוא ל"ברכת ה' היא תעשיר".

אין אישורים רטרואקטיביים

מסופר בגמרא[4] על שלושה אמוראים שהזדמנו לפרדס, וכובדו על ידי העובד (האריס) לטעום מפירותיו. שנים מהם בירכו ואכלו, ואחד סירב.

סיבת סירובו של האחד היתה מחשש שהעובד היה "נדבן" על חשבון מישהו אחר – בעל הפרדס. האחרים הסכימו לאכול, כי ידעו הם שאותו עובד אמור לקבל אחר כך חלק מהפירות כתשלום על עבודתו, ושיערו הם שהפירות שנתן להם יקוזזו מחלקו אחר כך.

מחלוקתם היתה רק במקרה ספציפי זה (אריס), אך לקחת סתם ממון של האחר, ללא אישור מראש על כך – אסור לכל הדיעות[5].

למדים אנו מכך כלל מרכזי בכל הנוגע לחיסור ממון חבירו:

"אין אישורים רטרואקטיביים" – גם במקרה שיודעים אנו בוודאות גמורה שהזולת לא יקפיד כשישמע על הדבר, ואפילו אם ידוע לנו שישמח מאוד על כך, בכל זאת אסור ליהנות ולחסר מממונו בלי שידע על כך מראש.

הדברים מפורשים בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן[6]: "אפילו ברור לו שכשיודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו, אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים".

…"לפיכך הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שנהנה זה מפירותיו, מכל מקום כיון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור וכן כל כיוצא בזה".

מסיים על כך אדה"ז: "צריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה".

[דין זה הוא רק בנוגע לחיסור ממון הזולת, אך במקרה שמשתמש בחפץ הזולת ואינו מחסר אותו כלל, מותר אם יודע שלא יקפיד עליו, ויבואר במאמר אחר אי"ה].

כמו בכל הכללים, גם לזה ישנם כמה "יוצאים מן הכלל":

א. דבר מועט מאוד:

ידוע ש"חצי שיעור אסור מן התורה", ולכן אף שפחות מפרוטה אינו נחשב ממון, ואין חיוב להחזירו בדיעבד – אסור לגזול לכתחילה אפילו כל שהוא.

אלא, שאם מדובר בדבר מועט כל כך[7] שאין מי שיקפיד על לקיחתו – מעיקר הדין מותר לקחת, כי דבר זה נחשב כהפקר מראש. אלא שמידת חסידות לא ליטול גם במצב זה[8].

[להבנת העניין ניתן כמה דוגמאות מעשיות, אך יש לזכור שהכללים ההלכתיים הם נצחיים, ואילו המציאות משתנה לפי המקום ולפי הזמן.

אמנם "מדבר סקר תרחק"… אך כדי לתרגם את הדינים לפרקטיקה, עלה ההכרח לבצע כמה "סקרים", כדי להבין על מה מקפידים אנשים ועל מה לא. לכן, יש לקחת את כל הדוגמאות שלהלן בעירבון מוגבל, ולא "כתורה מסיני"].

דוגמאות למעשה:

• מיודענו המבקר בבית השוויגער, אמנם אסור לו לקחת חתיכה, כי חמותו אינה יודעת על כך. אך אם ירצה לברך מזונות[9] ולאכול "פירור" מהעוגה[10], הדבר מותר מעיקר הדין, כי הוא דבר מועט שאף אחד לא מקפיד עליו.
• הרוצה לנקות את ידיו, מותר לו מעיקר הדין[11] להשתמש בלחלוחית הנמצאת על בקבוק מים קרים של חבירו.

ב. מנהג המקום:

אדם נוקש בדלת ומבקש צדקה, ניגשת בעלת הבית ומעניקה לו מטבע – כיצד מותר לו לקבל את המטבע, והלא כל ממון הבית שייך לבעל הבית על פי ההלכה? אלא, כיון שמנהג המקום שהאשה נותנת מדי פעם צדקה, הרי הבעל לוקח זאת בחשבון מראש, ונחשב שהסכים לכך מלכתחילה.

כמו כן בכל מנהג שנהגו באותו מקום, ובעל הבית או החפץ יודע מהמנהג – נחשב הדבר כהסכמה מראש[12].

דוגמאות למעשה:

• הרוצה להדפיס במקום העבודה, ויודע שכל העובדים שם נוהגים להשתמש מדי פעם במדפסת לצרכיהם האישים בידיעת בעל הבית – גם אם הוא עובד חדש, אינו צריך לשאול באופן פרטי, ונחשב כאילו קיבל רשות.

אך כל עוד אינו יודע את מנהג המקום, או שיתכן שבעל הבית כלל אינו מודע לכך – אסור להשתמש שימוש המחסר, גם אם מכיר את טבעו של בעל הבית שאינו מקפיד.

• אם מנהג כל העובדים ביניהם להשתמש בחופשיות בטישו או בעטים של עובדים אחרים, נחשב הדבר כמנהג המקום, ומותר להשתמש, גם אם לא קיבל רשות פרטית לכך.

כל זאת במקרה שהמנהג הוא ברור, אך אין להסתמך על אומדן והשערות.

• בן נשוי המתנהג אצל הוריו כבן בית, ואוכל פעמים רבות מהמאכלים שבבית בידיעת הוריו, נחשב הדבר כמנהג, ומותר לו לאכול גם כשהוריו אינם בבית (כמו כן, במקרה של החתן והשוויגער, במקרה שהחתן ממש כבן-בית אצלם).

ג. במקום סכנה:

אדם שמצוי בסכנת חיים, ורוצה לקחת מממון חבירו כדי להציל את עצמו, מותר לו לעשות זאת, אך יקח זאת מראש על מנת לשלם על כך לאחר מכן. כי כל "המציל עצמו בממון חבירו" חייב לשלם.

אך אם אין מדובר בסכנת חיים, גם אם צריך להתרפא או שרוצה הוא להינצל מצער הגוף – אסור לו לקחת את ממון חבירו, כי מדובר באיסור דאורייתא, שאין מקילים בו עבור רפואה, אלא משום פיקוח נפש בלבד[13].

דוגמאות למעשה:

• אדם שנחתך ברגלו בעורק מרכזי, וצריך הוא לבצע חסימת עורקים, מותר לו לקחת בגד של חבירו לצורך החסימה, כיון שמדובר בסכנת חיים, ויקח זאת על מנת לשלם.

אך אם נפצע באופן שאין בו סכנת חיים, אסור לו לחבוש את פצעו בבגד של חבירו, כי לא התירו את איסור התורה של גזילה, במקום שאינו פיקוח נפש, כנ"ל.

• אדם שהותקף על ידי עובר-אורח וחושש לחייו, מותר לו לקחת חפצים של אחרים (על מנת לשלם), כדי להבריח באמצעותם את התוקף.

ד. להצלה מהפסד רב יותר:

בזמן חלוקת ארץ ישראל לשבטים, התנה יהושע עשרה תנאים עם יושבי הארץ, שעל מנת כן מקבלים הם את חלקם[14]. עשרת התְנאים מפורטים בברייתא, וקשורים כולם לויתור ממון הפרט עבור צורך הציבור, או צורך דחוף פרטי. למעשה, רוב התנאים אינם שכיחים בימינו (ראה הערה[15]).

ר' ישמעאל (בנו של רבי יוחנן בן ברוקא) מביא תנאי נוסף שהתנה יהושע: אדם שנסדקה לו חבית של דבש, ורואה הוא לידו חבית יין של חבירו, מותר לו לשפוך את יין חבירו, כדי למלא באותה חבית את דבשו, וישלם אחר כך את דמי היין.

מאחר שתנאי זה לא הובא ברשימת התנאים שבברייתא, נחלקו הפוסקים האם ההלכה כדבריו.

הכרעת אדה"ז[16] בנידון היא: מעיקר הדין הדבר מותר, אך מי שהוא בעל נפש יחמיר בדבר[17] ולא יקח מממון חבירו ללא רשות, אף במקום הפסד ממון, אלא אם כן יודע הוא שחבירו לא יקפיד על כך.

לפי זה, בכל מקרה שאדם עלול להפסיד כסף, יכול הוא מעיקר הדין להשתמש ולחסר מממון חבירו, כדי להציל את עצמו מהפסד רב יותר. מי שהוא בעל נפש, יעשה זאת רק אם יודע שחבירו לא יקפיד עליו.

דוגמה למעשה:

• סחורה יקרה העומדת בחצר, גשם מתחיל לטפטף ועלול לגרום לסחורה נזק רב, מותר מעיקר הדין לקחת מהשכן ניילון או כיסוי אחר, כדי לכסות איתו את הסחורה, גם במקרה שאותו כיסוי יינזק. אך אחר כך ישלם לשכן את נזקו.

ה. חפץ העומד למכירה:

בהמותיו של דוד המלך היו זקוקות לשעורים, רצה דוד המלך לקחת שעורים מגדיש של יהודי אחר, ולתת לו תמורתם עדשים (שהם יקרים יותר משעורים). אמרו לו על כך חכמים שבאופן כללי זהו גזל, אלא ש"מלך פורץ גדר" ומותר לו לעשות כך[18].

לאידך, כלל הוא בכל רחבי התלמוד: "זכין לאדם שלא בפניו" (דהיינו: מותר לתת מתנה או תועלת ממונית לאדם, גם ללא ידיעתו), ומדוע אסור לקחת חפץ זול על מנת לשלם תמורה יקרה יותר?

מחמת קושיה זו, הבין הרא"ש[19] שבמעשה של דוד המלך, עדיין לא היו העדשים מצויים בידיו, אלא תכנן לתיתם כשיזדמנו לו (מהפלישתים). אך אם היו העדשים מצויים בידיו, היה מותר לו להחליף, גם לולא ההיתר המיוחד של המלך.

וכך פוסק אדה"ז להלכה[20], שמותר לקחת בלי רשות חפץ העומד למכירה[21], ולתת כסף תמורתו, כי בוודאי המוכר מעדיף את הכסף על פני חפץ שבוודאי הולך להימכר.

דוגמה למעשה:

• חפץ העומד על דוכן מכירות ליד בית הכנסת, ובעל הדוכן איננו – מותר לקחת חפץ, כשמחירו ידוע בוודאות, ואת התמורה יש להעביר מיד לבעלותו של המוכר (ראה הערה[22]).

ו. שימוש שאינו מחסר:

כל הכללים והפרטים שהבאנו עד עתה, הם במקרה שאדם משתמש ומחסר את ממון חבירו. אך אם רוצה הוא להשתמש בחפץ או כלי של חבירו, באופן שאינו מחסר כלל מגוף החפץ, ישנם כללים אחרים בזה, ונבארם אי"ה במאמר אחר.

העולה מכל הנ"ל לדינא:

1. אסור לקחת את ממון חבירו בלי רשות, גם אם מתכנן לשלם לו על כך אחר כך.
2. האיסור תקף גם במקרה שיודע הוא שחבירו ישמח בשומעו על כך.
3. אם מדובר בדבר מועט מאוד, שאף אחד לא מקפיד עליו – מותר מעיקר הדין.
4. כשמנהג המקום הוא כך, ויודע הזולת על המנהג – מותר.
5. כשרוצה להציל את עצמו מסכנת חיים – מותר לקחת על מנת לשלם.
6. כשלוקח על מנת להינצל מצער הגוף – אסור (אפילו על מנת לשלם).
7. כדי להציל את עצמו מהפסד רב יותר – מותר לקחת על מנת לשלם.
8. חפץ העומד למכירה – מותר לקחתו, ולהעביר מיידית את התמורה לבעלות המוכר.
9. כל הדינים הנ"ל הם רק בנוגע ללקיחה או שימוש המחסר ממון מחבירו.

[1] ב"ב קסה ע"א.

[2] ראה רש"י שם ד"ה רוב בגזל.

[3] ראה ד"ה היושבת בגנים תש"י. ד"ה קול קורא תש"א.

[4] ב"מ כב ע"א.

[5] כל זאת ע"פ הסבר התוס' במחלוקתם.

[6] מציאה ופקדון ס"ד.

[7] לשון אדה"ז (גזלה ואבידה ס"א) הוא: "כגון ליטול קיסם מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו", ומקורו מהמגיד משנה (גזלה ואבידה א, ב). היה ניתן לומר שמותר רק במקרה זה, שאין דעתו של האדם כלל על הקיסמים שבגדר או בעצים, אך מלשונו של אדה"ז משמע לכאורה שההיתר הוא בכל דבר שהוא מועט מאוד.

[8] טעם הדבר: אם כל אחד יבוא ויטול קיסם, הרי בסופו של דבר ייגמר הגדר או העץ (ב"י ריש סי' שנט).

[9] ראה סדר ברכות הנהנין (ח, י): "לברכה ראשונה אין צריך שיעור אכילה או שתייה, אלא אפילו טעימה כל שהוא אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה".

[10] ע"י סכין וכדומה, אך לא באופן שנוגע בעוגה, כי על זה מקפידים בדרך כלל.

[11] יש לעיין האם המניעה ממידת חסידות היא רק באופן שעלול להיגמר, כטעם הב"י דלעיל, שאינו שייך בנידו"ד.

[12] שוע"ר מציאה ופיקדון סעיפים ה-ו.

[13] שוע"ר גזלה ואבידה ס"ב.

[14] ב"ק פ ע"ב. רמב"ם הל' נזקי ממון ה, ג. טור חו"מ סי' רעד.

[15] אחד התנאים מעשי מאוד בימינו, אך בצורה שונה: יהושע תיקן שכשאדם צריך לנקביו, יכול הוא לסור לשדה הסמוכה, ולהתפנות שם ליד הגדר, אפילו אם מגדלים שם צמחים יקרים.

ויש לדון האם ניתן מכח זה להתיר אף בימינו, כשאדם זקוק בדחיפות לנייר עבור יציאה לשירותים (לכאורה לא די בהיתר של "כבוד הבריות", כי מדובר כאן על איסור דאורייתא, כמובא לעיל משוע"ר לגבי רפואה). ואכמ"ל.

[16] שאלה ושכירות ס"ו.

[17] כמו כן יחמיר ה"בעל נפש" בכיוון ההפוך, כשהזולת רוצה לקחת ממנו כדי להציל את עצמו מהפסד גדול, לא יתנגד הוא לכך, אלא ייתן לו לבצע זאת (שם).

[18] ב"ק ס ע"ב.

[19] שם ו, יב.

[20] גזילה ואבידה ס"ב.

[21] כך הסביר הטור את דברי אביו הרא"ש. וראה מחלוקת קצות וש"ך, לגבי אדם שמשלם כפליים מדמיו, האם ניתן להתיר בזה אף כשהחפץ אינו עומד למכירה. ומדברי אדה"ז נראה לכאורה שהחמיר בזה כדעת הש"ך, ולא הביא אלא את האפשרות של חפץ העומד למכירה. אך יש עוד לעיין בזה, ואכמ"ל.

[22] מדובר שהכסף קיים בידי הקונה במזומן, מזכה הוא אותו על ידי מסירת הכסף לאדם אחר שיגביה עבור המוכר. ויש לעיין מה יעשה עם הכסף לאחר מכן, האם ישמרהו אצלו כדין פיקדון, או שימסרנו לאותו זוכה, ואכמ"ל.