בדיקת הריאה

פתיחה

בדיקת הריאה כפי הנהוג בימינו מתחלקת לב' חלקים 'בדיקת פנים' ו'בדיקת חוץ'.
שנינו במדרש תנחומא פרשת שמיני "א"ר יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכול לעמוד בנסיותך אפילו שעה אחת והרי בניך משמרין כל המצות שנתנו להם ועומדין בהן.. ובניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר כשיבא אדם מישראל ליקח בהמה שה או עז או כבש שוחט ומפשיט ומכניס ידו ובודק הריאה ונמצא טריפה מניחו ואינו אוכלו, הוי אומר כל אמרת ה' צרופה וגו', לפיכך לא נצטוה אדם הראשון לפי שגלוי וידוע לפניו שאינו יכול לשמור מצות הרבה שהרי מצוה אחת נצטווה ולא עמד בה אבל ישראל כמה מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא והם משמרין לפיכך הרבה להם תורה ומצות ואמר להם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו".

ויש להעיר ממה שמביא הכנסת הגדולה [הגהות טור יורה דעה סימן כט אות ד] שיש חובה מן התורה לבדיקות אלו וז"ל "מנין לבדיקה מן התורה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו החיה אכול בלא חיה לא תיכול. בדיקות כ"י, והוא מגמרא דפרק א"ט. ובבדיקות כ"י מצאתי ושחטתם בזה ואכלתם בזה ראשי תיבות בתר זביחה הבדיקה."

וכך נפסק בשו"ע יו"ד לט,א – "אין צריך לבדוק אחר שום טריפות מן הסתם, חוץ מן הריאה צריך לבדוק בבהמה וחיה אם יש בה סרכא; וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה, ישכנו נחש" השו"ע מדבר על מה שנקרא בדיקת פנים, הנעשית בעוד הריאה נמצאת בתוך הבהמה. הרמ"א על אתר מוסיף שמלבד הבדיקת פנים "נהגו גם כן לנפוח כל ריאה, אפילו לית בה ריעותא".
מה יש לבדוק בריאה?

אמנם בשו"ע נאמר כי מטרת הבדיקה היא לבדוק האם יש 'סרכא' בריאה. אך בפוסקים יש דיון האם על הבודק לבדוק או בעיות של טריפות שעלולות להיות בריאה. דמפשטות לשון המחבר משמע שרק אחר סרכות צריך לבדוק, אמנם מלשון הש"ך ס"ק ב שכתב 'מפני הסרכות ושאר טרפות', מבואר דצריך לבדוק אחר כל טרפות שבריאה, כגון: חסר ויתיר וחליף ואבעבועות ומראה ויובש ואטום ודומיהן. והנה הפרמ"ג בא"א תמה על דבריו דמנין למד זאת שהרי שאר טריפות אינם מצויות?

אמנם השמ"ח כתב כדברי הש"ך וס"ק ג מבאר התבו"ש שכדברי הש"ך כ"כ 'בבדיקת האחרונים וכ"מ מהרמב"ם דלאו לסרכות לחוד בעי' בדיקה כ"א מכל טריפות השייכים בה וכ"מ נמי במרדכי וכמה פוסקים'. ואף הפרמ"ג בפתיחה לסימן לט מביא כן בשם 'הכנה"ג בהגהות הטור אות י"ד העתיק בשם דמשק אליעזר בשם הגהות מהר"י וויל', ובפס"ד צ"צ [לט ס"ק ב] מביא שכן מוכח מלשון הגהות מרדכי [פרק אלו טריפות סי' תשל"ט], ושכ"ה בספר תמים דעים להראב"ד סי' קנב ועוד. וכ"כ הב"ח בתשובה סי' קכ"ז.

סברת המחלוקת

בהמשך למדובר במדור קודם אודות 'בדיקת פנים' אם כוללת היא בדיקת שאר טריפות (ולא רק את בדיקת הסירכא), הנה בטעם הבדיקה רק אחר 'סרכות' מבאר ה'בית דוד'^[1] הואיל שזהו הדבר המצוי; אבל שאר מיני טרפות כגון חסר ויתיר וכדומה שאינם מצויים כ"כ – א"צ לבדוק אחריהם מן הסתם. או דילמא כיון שכבר בודק חיוב הבדיקה הוא על כל מיני טרפות שבריאה.

ונראה שהדבר תלוי בטעם שיש לבדוק את הריאה יותר משאר טריפות, כפי שנתבאר במאמרים הקודמים, יש בזה ג' אופנים: 1. מפני שזו טריפה המצויה [רש"י], 2. מפני שהסרכות נכרות לעיניים [רשב"א], 3. מפני שהוא דבר שהוא קרוב ומזומן לראותו מיד בפתיחת הבהמה אם אינו בודק נראה כמעלים עינו מן האיסור.

דלטעם הא' יש לבדוק רק אחר סרכות שהרי הם המצויות ואין צורך לבדוק אחר שאר ריעותות שאינם מצויות. אך לטעם הג' כל שמזומן לפניו יש לבדוק כבר את כל הטרפות.

נ"מ לדינא

לדינא האריך בספר 'לבושי שרד' על השמ"ח סי' לט ס"ק ב, שאף שמלשון רבותינו הראשונים משמע דלא כש"ך, עכ"ז נראה שלדינא לא פליגי אלא לכו"ע מדינא דגמ' יש לבדוק רק אחרי סירכות ועכ"ז המנהג בפועל^[2] זה לבדוק גם אחר שאר טריפות הריאה.

והנה שו"ת ב"ח (ישנות) סימן קכז [מביאו הפס"ד] כתב "דאין בודקין הריאה אלא משום סירכות ובועות דשכיחי ואגב בודקין אם יש בה יתיר או לא", היינו שבאמת עיקר תקנת הבדיקה היתה בשביל סרכות אלא שכיון שכבר בודקים אין להעלים העין משאר טריפות, ויהי' בזה נ"מ במקום שלא שייך חשש של של סירכות לא יצטרכו לבדוק כלל עיי"ש בדבריו.

הנ"מ האם זה ממנהג הוא מדינא הוא^[3], דאם לא בדקו אחרי סרכות אזי הכלים אסורים, ואם בדקו את הסירכות אך את שאר טריפות לא בדקו, אף שגם בכה"ג אין היתר לאכול את הבהמה, עכ"ז בדיעבד אין זה אוסר את הכלים.

^[1] סי' לט יסודי הבית א.

^[2] והנה כבר העיר הרפמ"ג שם שיש צ"ע בלשון הרמב"ם שמשמע ממנו כי בדיקת הריאה היא רק ממנהג ולא מדינא, וזה תמוה שהרי מפורש בחז"ל שחובה לבדוק את הריאה.

^[3] כפי שפוסק השמ"ח שם.