בדיקת טריפות בעופות

אחת הסוגיות החשובות בכשרות העופות בדורנו, הנה הימצאותם של מיני מחלות שונות שעלולות לגרום לטריפות אצל העופות.

הגם שככלל קיי"ל שאין בודקים אחר הטריפות מלבד בדיקת הריאה, עכ"ז בדברי הפוסקים מצאנו כי ברור שטריפות המצויות יש לבדוק אחריהם.

ולהבין זה טעמו של דבר? ומהו הכלל מתי צריך ומה צריך לבדוק? מה דין כשלא בדקו?

יש להקדים ביאור עומק הדבר: מדוע יש לבדוק אחרי טריפות הריאה דווקא?

הנה רש"י בחולין יב ע"א כתב שהטעם שבודקים את הריאה לא שאר דברים הוא מפני 'דשכיח בה ריעותא' ובשאר טריפות אזלינן בתר רובא שאינם ואף בריאה היכא שקרה שנאבדה הריאה לפני שבדקוה, הרי היא כשרה דאזילנן בתר רובא.

וכ"כ רש"י ביתר ביאור בחולין נ ע"ב ד"ה מאי "ומיהו כל הנך טרפות אנן לא טרחינן למיבדקי בתרייהו דכל כמה דלא מישתכחן אזלינן בתר רובא כדנפקא לן בפרק קמא (לעיל /חולין/ יא) מהאליה תמימה ומקראי טובא ובסירכי דריאה משום דשכיחן בדקינן בתרייהו".

בביאור שיטתו ניתן ללמוד ע"פ מש"כ השו"ע דאף שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם ואעפ"כ 'אם הוא לפנינו צריך לבדקו אם הוא מומחה' [שו"ע יו"ד א,א], ומבאר שם אדה"ז בקו"א ס"ק ה "והטעם פירש הר"ן דנהי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מכל מקום מיעוט שאינן מומחין שכיח טובא, וה"ל כטרפות דריאה דכל היכא דאיתא קמן בדקינן לה מהאי טעמא ולא סמכינן ארובא וחזקה, אבל למעוטא דלא שכיח לא חיישינן ולא בעי למיבדק כלל, כמו שאין צריך לבדוק אחר כל הי"ח טרפות דלקמן סי' ל"ט, לבד מסרכת הריאה משום דשכיחי טובא כדלקמן סימן ל"ט^[1]".

היינו דאף שכלל אזלינן בתר רובא ולא חוששים למיעוט, עכ"ז, כאשר יש מיעוט המצוי – שוב לא יכולים לסמוך לכתחילה על הרוב, אלא צריך לברר את המציאות אם אפשר.

הנה הרשב"א [חולין ט ע"א] האריך^[2] לבאר מדוע חששו חכמים לבדיקת הריאה יותר משאר טריפות "שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות"? בתחילה הוא מביא את שיטת רש"י "יש מפרש מפני שסרכות הריאה דבר מצוי ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו", אך הוא כתוב שרבו דחה את שיטת רש"י.

לפיכך הוא מביא ב' טעמים אחרים לבדיקת הריאה, א. "לפי שהסרכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להו חכמים". ב. "דבר שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעיניים בפתיחת הבהמה ואם אינו בודק נראה כמעלים עינו מן האיסור".

ונראה שכוונתם בביאור הב' הוא לפי מש"כ המנחת יעקב [כלל נט את ח] 'דכל היכא דאיכא טירחא א"צ לברורי אף בחזקה והיכא דליכא טירחא אף ברוב וה"ה ס"ס דהוה כמו רוב צריך לברורי'. ולפיכך בדיקת כל הטריפות ה"ה טורח גדול ולכן סומכים בזה על הרוב, משאי"כ טריפות הריאה.

לכאורה נראה כי לדעת רבו של הרשב"א [שדחה את שיטת רש"י], בשאר טריפות אף במיעוט המצוי לא צריך לברר אחריו.

את שיטתו ניתן להסביר ג"כ ע"פ דברי אדה"ז בקו"א שם, שהביא שהרמב"ן^[3] חולק על הר"ן וס"ל שלא מטעם מיעוט המצוי צריך לברר אחר השוחט, אלא רק מפני שיש לבהמה חזקת איסור.

אם כן נראה ששיטתם היא שאימתי צריך לברר ולא סומכים על רוב או חזקה, זה כאשר יש 'חזקת איסור', אך אחרי שנשחטה כבר – שוב אין חזקת איסור אלא חזקת היתר ולכן אף במיעט המצוי אי"צ לברר. וכפי שמסביר אדה"ז בקו"א שם ובס"ק טו מבאר לדעת הרמב"ן בבדיקת הריאה לא צריך לקחת 'קבלה' אלא סמכינן אלא הרוב מצויים כשרים הם עי"ש.

לכאורה נראה כי בשיטת הרשב"א יש סתירה, כיון שבביאורו לעניין טעם בדיקת הריאה כנ"ל – צידד לומר שאי"צ לחוש למיעוט המצוי, ואילו לענין בדיקת הסכין אחרי שחיטה, כתב שיש לבודקו אחרי השחיטה, ובביאור טעמו של הרשב"א בצורך בבדיקה זו (אף כאשר נבדק כבר לפני השחיטה), מבאר אדה"ז [בסי' יח ס"ק יח] שהוא מטעם הר"ן ורש"י הנ"ל, דכיון שהוי מיעוט המצוי חובה לברר אחריו. אם כן לכאורה דבריו סותרים אחד את השני.

וראיתי שיש שדחו את דברי אדה"ז, דלא מצאנו ברשב"א [בחידושיו על הש"ס חולין י] שביאר כר"ן להדיא. אלא שאדה"ז הוא זה שחידש כן מסברתו. אך אפשר היה לבאר אחרת את שיטת הרשב"א, ולומר ששיטת הרשב"א ב'סכין' היא כעין שיטת הרמב"ן ב'שוחט' דכיון שיש חזקת איסור לכן צריך לברר.

אך באמת קשה לומר כן, ומוכרחים לבאר כפשטות אדה"ז שטעם הרשב"א הוא כטעם הר"ן. כיון שאם אכן היתה כאן 'חזקת איסור' מדוע בדיעבד כשלא בדק מותרת^[4]? ומוכרחים לבאר בזה כפי שמסביר שם אדה"ז [בקו"א ז], דכאן בבדיקת הסכין אחרי השחיטה אין חזקת איסור, כיון שכנגד החזקת איסור של הבהמה, יש חזקת היתר של הסכין שהרי הוא נבדק קודם השחיטה. ואם כן על כורחך טעמו של הרשב"א הוא כדברי הר"ן. וכן נראה מלשון הרשב"א עצמו בתורת הבית הקצר יג ע"ב "צריך לבדקו אחר שחיטה, אף על פי שסכין עומד בחזקתו, אין סומכין על חזקה זו כל שהוא לפנינו פעמים שהוא נפגם בעור ולא ידע".

ולכן נראה דדעת אדה"ז שהרשב"א ס"ל בזה כרש"י והר"ן שכל שהמיעוט מצוי יש לברר אחריו, וכן נראה שיטתו למעשה ממש"כ בתורת הבית [הבית השני השער השלישי] בטעם שצריך לבדוק טריפות הריאה ולא שאר טריפות.

דהנה אף שבתורת הבית הארוך כתב 'הואיל והדבר מצוי וניכר לעינים הצריכו לבדוק' – והיינו טעמו של רש"י וטעם הב' הנ"ל יחדיו. עכ"ז כשסיכם את הדברים בקצרה בתורת הבית הקצר, הביא רק את טעמו של רש"י, וכן מסיק הפרמ"ג בפתיחה לסי' לט שדעת הרשב"א למעשה היא כדעת רש"י. א"כ יוצא שמש"כ הרשב"א בחידושיו זה רק בסברת רבו ולא דעתו שלו.

הנה יש להעיר בזה ממש"כ רבינו הצ"צ בשו"ת יו"ד סי' כה, שנתקשה בהבנת שיטת הרמ"א בסי' לג סעי' ט לענין אווזות שמלעיטין אותן שכתב 'שיש תקנה בעיר לבדוק אחר נקיבת הוושט משום דשכיח יותר מסרכות הריאה.. ויותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא, מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא'. דדבריו קשים דממ"נ אם צריך לבדוק אחר טריפות אלו כיון שמצויים יותר מסרכות הריאה האיך אפשר להקל ולא לבדוק במקום שאיכא ריעותא?

מבאר בזה הצ"צ שאפ"ל שהרמ"א לא ברירא לי' מילתא להחמיר בכל מיעוט המצוי, דאפשר שצדקו דברי רבו של הרשב"א שלא בכל מיעוט המצוי חוששים אלא כאשר זה יביא לדיד תקלה או כשאין טורח בדבר. אם כן לדינא לא מחמיר הרמ"א בכל טריפה מצויה כדברי הרשב"א.

אלא שרבינו הצ"צ מביא עוד ביאור בדברי הרמ"א, ע"פ שו"ת צ"צ הקדמון "דנראה לחלק בין ריעותא דתחיבת קוץ באווזות שמלעיטין ובין ריעותא דסירכות בחיה. דבאווזות אף על גב דשכיחי בהו טובא ריעותא דתחיבת קוץ ע"י הלעטה מ"מ לא שכיחי כ"כ דמיטרפא בהו דהרבה נמצאות כשרות ע"י בדיקה לכך אין להחמיר שלא לכסות מיד משא"כ בחיות דשכיחי בהו סירכות דמיטרפא בהו כו' ע"ש. וכ"כ בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ו' מדנפשי'"

היינו שגדר מיעוט המצוי איננו נמדד לפי המצאות השאלות והריעותות, אלא הוא נמדד לפי כמות הטריפות בפועל. אך עכ"ז רואים אנו דבאווזות אע"פ 'דאין הבדיקה חיובית ממש כמו בריאה. רק דאעפ"כ הצריכו הצריכו האחרונים לבדוק'.

למעשה נראה בפוסקים שחששו לכל טריפה מצויה שיש לבדוק אחריה כלשון השואל בשו"ת בית אפרים (יו"ד סימן ו) 'וידוע הסכמת כל האחרונים שמיעוט המצוי חוששין לבדוק אחריו'.

וכן נראה ממש"כ ביו"ד סי' לא סעי' ב באר היטב ובאדה"ז שם ס"ק י ושא"פ עיי"ש. ברמ"א סימן לג סעי' ט [הנ"ל], וראה שו"ת דבר שמואל סי' רס [מובא בגליון מהרש"א סי' לג ס"ק כו], וראה שם בשו"ת בית אפרים שמסיק גם הוא ש"הכל לפי הזמן כו'", ומביא לזה הוכחות מעוד ראשונים.

^[1] ועי"ש בדברי אדה"ז שאחר שביאר את שיטת הר"ן הביא את שיטת הרא"ש שחולק עליו, אך נראה שאין מח' בגוף הסברא על דווקא בדין רב מצויים עיי"ש.

^[2] להעיר שנראה שקטע בחידושי הרשב"א נעתק מדברי בדיקת הראיה לרבינו יונה. אלא שהרשב"א עשה בו שינויי לשון גדולים ועצ"ע רב בזה.

^[3] דאפשר אליו מתכוון הרשב"א כשכותב רבו, אך ברבינו יונה כותב זה בשם הר"י ז"ל, ולא בשם הרמב"ן.

^[4] ועיין בקו"א ה שם מדוע בשוחט בדיעבד כשרה לרמב"ן.