דיני ומנהגי ימי התעניות

תקנת התעניות

לאחר חורבן בית-המקדש הראשון, תקנו הנביאים צומות זכר למאורעות חורבן הבית וגלות ישראל^[1], בכדי לעורר את העם להתאבל על החורבן והגלות, לשוב בתשובה ולתקן את המעשים שגרמו לכל הצרות שפקדו את ישראל^[2].

תחילת התענית בארבע התעניות היא בזמן עלות השחר. מי שהלך לישון שינת קבע בלילה שלפני התענית, והיה בדעתו לקום ולאכול לפני עלות-השחר, מותר לאכול. אך אם לא תכנן לאכול, וקרה שהתעורר ורוצה לשתות, מותר לשתות ללא חשש, אך לגבי אכילה לכתחילה צריך שיהיה בדעתו לאכול עד עלות השחר[3]. לכתחילה נוהגים שאין רוחצים את הפה בימי תענית-ציבור, ולכן בשונה מכל יום, בימי תענית-ציבור אין רוחצים את הפה לפני אמירת ברכות-השחר. אבל במקום צער כגון הסובלים מריח הפה ניתן לגרגר מי פה[4].

ממנהגי יום התענית

בתפילת שחרית רק השליח ציבור אומר 'עננו' בחזרת-הש"ץ בין ברכת 'גואל-ישראל' ל'רפאנו', ואם שכח אומרה בברכת 'שמע-קולנו' לפני המילים 'כי אתה שומע', וחותם את הברכה 'ברוך אתה ה' העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח לאמרה גם שם יאמר אותה כברכה בפני עצמה, אחר 'שים שלום'. בתפילת מנחה אומרים 'עננו' בשומע תפילה, ובחזרת הש"ץ אומר הש"ץ 'עננו' בין ברכת 'גואל-ישראל' ל'רפאנו'. יחיד ששכח לומר 'עננו' בתפילתו – יאמרו אחר 'אלקי נצור', לפני 'יהיו-לרצון' השני, ללא חתימה. לא נזכר עד אחר שסיים תפילתו – לא יחזור[5].

קריאת התורה קוראים "ויחל-משה" לשלושה קרואים, גם אם ישנם רק שלושה שמתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. ואם קראוהו לעלות וצר לו להודיע שאינו מתענה מפני חילול ה', יעלה. בקריאת הפסוקים 'שוב מחרון אפך', 'ה' ה' א-ל רחום' ו'וסלחת לעוננו' – אומר תחילה הציבור בקול רם, והבעל קורא אחריהם . העולה לתורה, יתחיל לאמרם עם הציבור וישתדל לגמרם יחד עם הבעל קורא[6].

אמרו חכמים: "אגרא-דתעניתא צדקתא", כלומר שעיקר השכר שמקבל האדם על התענית הוא תמורת הצדקה שמפרנס בה את העניים במוצאי הצום. ומבאר המהרש"א שכיוון שכתוצאה מהתענית חסך אדם כסף בכך שלא קנה מוצרי אכילה לסעודתו, ייתן את סכום עלות הסעודות שהיה אמורים לאכול לצדקה, בכדי שלא יהנה מן הצום. נהגו לתת את כספי "אגרא-דתעניתא" לפני תפלת המנחה, כנרמז בהפטרת הצום "שמרו משפט ועשו צדקה", בהזדמנויות רבות עורר הרבי על חשיבות המנהג, וכי ביום התענית יש להרבות בנתינת הצדקה הן בכמות, והן באיכות. כמו כן מעורר הרבי על המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על פי המשנה, לומר דברי כיבושין ביום התענית לאחר תפילת מנחה[7].

^[1] כמבואר בר"ה יח, ב; וראה טוא"ח סתק"נ.

^[2] ראה רמב"ם פ"ה מל' תעניות ה"א ואילך; טוש"ע ונ"כ או"ח סתקמ"ט.

[3] שו"ע או"ח סתקס"ד ס"א. מ"א שם סק"ג. פסקי הסדור 'סדר ספירת העומר'. מעשה מלך ע' 161.

[4] שו"ע או"ח סתקס"ז ס"ג. "היום יום" כ"ב מנ"א. מנח"י ח"ד סק"ט. וראה 'הלכה למעשה' בין המצרים, דיני תענית פ"א סכ"ו.

[5] שו"ע סתקס"ה ס"א-ג. שו"ע אדה"ז סקי"ז ס"ה וסקי"ט ס"ה. משנ"ב סתקס"ה סק"ז.

[6] א"ר סתקס"ו, סק"ב. משנ"ב סתקס"ו סקכ"א. מטה אפרים סתר"ב סי"ד. ספר המנהגים ע' 45. לוח כולל חב"ד. מעשה מלך ע' 163.

[7] ברכות ו, ב ומהרש"א שם ד"ה ואגרא. א"ר סתקס"ו, סק"ב. מט"א סתר"ב סכ"א. התועדויות תשמ"ט (ח"ב ע' 460 והערה 35). לקו"ש חכ"ה ע' 470. לקו"ש ח"כ ע' 352.