יעקב סובל מבעיה כרונית של פיצוץ בכלי הדם ע״י רגישות לחום שיכולה לסכן חיים, ובעקבותיה קיבל הדרכה מאת רופאו הפרטי מה לעשות במקרה של התפוצצות כלי דם והיה נושא עמו תחבושת חרום לעצירת הדם במקרה שיפצע.
יום אחד נכנס יעקב כדרכו למקוה המצוי על יד ביתו ולפתע ברגע שנכנס אל הבור החם שבמקוה התפוצץ לו אחד מכלי הדם ובעקבותיו נוצר נזילת דם רצינית.
האנשים מסביבו שלא הכירו את יעקב ובעיותיו היו מבוהלים מאוד ובקשו להזמין מד״א. יעקב ניסה להרגיעם באומרו ׳חברה, אין מה לדאוג, אני מכיר את עצמי, זו בעיה ידועה, הנה כבר אחבוש את הפצע מול עיניכם והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר׳ ואכן באמתחתו של יעקב היתה תחבושת חירום שנשא עמו איתה חבש את הפצע. אולם האנשים במקוה שלא הכירו את יעקב, ראו את הדם נוזל וחששו לחייו ואע״פ שחבש את עצמו בצורה טובה – לא שעו לדבריו והזמינו אמבולנס.
כשהגיע החובש ראה את החבישה שביצע יעקב בעצמו ואישר שאכן החבישה מיומנת וטובה ואין לו מה להוסיף דבר.
לימים הגיש מד"א חשבון תשלומים ליעקב על סך של 375 ש״ח עבור הזמנת האמבולנס, אולם יעקב טוען שאין זה מחובתו לשלם כיון שידע בעצמו שאינו זקוק לטיפול רפואי ויש עמו תחבושת לחבוש את עצמו בצורה טובה ועל כן מבקש יעקב להטיל את התשלום על המזמינים אשר עשו את ההזמנה על דעתם.
וכאן נשאלת השאלה: האם צודק יעקב בטענתו? האם אכן האנשים סביבו היו צריכים לסמוך על דבריו ולא להזמין ועל כן ישלמו את האמבולנס, או שאל להם לסמוך על דבריו במקום של סכנה (גם אם לדבריו הוא מיומן במצבים אלו)? ואולי מד״א צריכה לספוג את ההפסד בכלל, היות ולא נתנו שום שירות לבסוף (שהרי החובש אמר שהחבישה היתה מעולה)?
תשובה בקצרה: במקום שאכן היה ספק סביר של פקו״נ המזמינים עשו נכון בזה שלא הסתמכו על דבריו, כמו כן החובש שראה את החבישה אישר אותה והוציא אותו מידי הספק (שמא לא חבש טוב, ושמא צריך חוסם עורקים במצבו הנוכחי) ועל כן מוטלת עליו חובת התשלום. אבל במקום שההזמנה להצלה לא היתה מחוייבת אפילו על צד הספק ורק מחמת בהלת שווא של המזמינים עשו זאת – הם יצטרכו לעמוד בתשלום האמבולנס.
תשובה בהרחבה: ראשית כל, בכל מקרה שנראה בעיני האנשים בסביבה שיש ספק פקוח נפש סביר צריכים וחייבים הם להזמין אמבולנס, ללא כל קשר לדברי החולה, דאף שיש פעמים שאכן החולה מרגיש ויודע את כאבו, אך במקרי חרום לא תמיד החולה מזהה את מצבו האמיתי (האם הוא נמצא בסכנה ממשית לחייו) ועל כן חובה על האנשים העומדים לידו להזמין אמבולנס ולעשות כל אשר ביכולתם לרפאות את האיש ואין הם צריכים לשאת בתשלום באמבולנס, ע״פ ההלכה הידועה שאדם שהלך להציל מישהו ממות ושבר כלים בדרכו – פטור מלשלם, היות ועסק בהצלת חיי אדם.
עכשיו נשארת השאלה מי יספוג את ההפסד? יעקב שלא הזמין את מד״א, או מד״א שלא נתנה שירות?
הבהרה: אם יעקב קיבל הבחנה על מצב הפצע מהחובש – הרי החובש הסיר ספק מליבו על מצבו, וקבלת חוות דעת על מצב החולה נחשבת כריפוי ממש וע״כ ברור שיעקב נושא בהוצאות.
אך באם לא הוסיף החובש ליעקב שום דבר, לא הבחנה ולא כלום?
מכיוון שמד״א הוא גוף שמשלמים לו על עצם הזמנתו (וכעין טכנאים שלוקחים כסף רק על עצם הביקור, ואח״כ אם ניתנים להם לטפל בבעיה הם מבליעים את סכום הטיפול בתוך עלות התיקון, אך בלא זה חייבים לשאת בהוצאת הביקור בלבד) הרי שברור שהם לא צריכים לעמוד בהפסד על הביקור.
וכאן נכנס חלקו של יעקב בסיפור: היות וידע מראש את מצבו הרפואי המסוכן, אשר מחייב את האנשים מסביבו להזמין אמבולנס בשל חוסר הידיעה וספק סביר של פקו״נ ולמרות זאת לא חש לכך והלך לבור החם במקוה – הרי זה כאילו הזמין את האמבולנס בעצמו ועליו לעמוד בהוצאות האמבולנס שהוזמן לעזרתו.
אך באם זו רק פאניקת שווא (ע״פ הגדרתו של החובש, המכיר ויודע בשביל מה צריך להזמין אותו ובאיזה מקרים הינו מיותר ממש) – יחויבו המזמינים לשלם את האמבולנס שהוזמן על ידם שלא לצורך. את ההגדרה לכך יכולים לשאול את החובש עצמו שמילא את הדו״ח במקום האם הזמנתו היתה מיותרת לחלוטין (ואז המזמינים ישאו בעלות) או שלא.
הקהל מדבר
0 תגובות
הצטרפו לשיחה והשאירו תגובה
הוספת תגובה