האם אומרים תחנון במנחה שאחר הברית?

בשנים עברו נהגו לערוך את הברית בבית הכנסת מיד לאחר תפילת שחרית. תפילת המנחה אם כן התקיימה לאחר שכבר הסתיימה הסעודה והשמחה. לכן לגבי שחרית היה ברור שאין אומרים תחנון בבית הכנסת בו תתקיים הברית. השאלה עלתה לגבי מנחה, האם אפשר לומר שבמקום בו התינוק נמצא – סעודת הברית – השמחה ממשיכה מהברית עד הערב, ואז אין לומר תחנון אף במנחה שאחר הברית מילה^[1], או שהיא מסתיימת מיד לאחר הברית, ואזי אומרים תחנון במנחה.

בעניין זה ישנה מחלוקת בין השולחן ערוך לנושאי כליו, ואדמו"ר הזקן מביא בשולחנו את שתי השיטות ואינו מכריע ביניהן. ה'אליה רבה' כתב בדרך מיצוע שאם מתפללים מנחה עד סוף הסעודה לא יאמרו תחנון, אבל אם כבר בירכו ברכת המזון יאמרו תחנון. והסכימו עמו כמה מגדולי האחרונים^[2]. אולם, בקצות השולחן וכן בכף החיים הכריעו להקל ולא לומר תחנון כשהתינוק נמצא והשמחה ממשיכה כנ"ל.

בעלי הברית

עניין נוסף הוא בעלי הברית שהם אבי הבן המוהל והסנדק. האחרונים כתבו שבמקום שבעלי הברית מתפללים לפני הברית אין אומרים תחנון, אבל לאחר הברית יאמר הקהל תחנון. ובעלי הברית עצמם לא יאמרו תחנון כל היום כיוון שיום זה הוא יום טוב שלהם. וכן פסק אדה"ז בשולחנו.

הנהגת כ"ק אד"ש:

ישנו סיפור משנת תשי"א המובא בתורת מנחם, בו נערכה ברית בהשתתפות כ"ק אד"ש, ומובא שם שהרבי אמר שיש חקירה בנוגע לתחנון אחר הברית כאשר הסנדק במקום אחר, ולכן הורה שיתפללו מנחה מיד^[3]. כאן רואים לכאורה שבמנחה אחר הברית לא אמר כ"ק אד"ש תחנון.

סיפור נוסף מובא מהרב יהודה לייב ביסטריצקי ע"ה משנת תשכ"ו, וז"ל: "הברית הייתה ב-770, ולאחריה התפללו מנחה. הרבי אז היה נכנס מחדרו לזאל הקטן והתפלל מנחה ליד השולחן אצל הדלת. בתום חזרת הש"ץ פנה הרבי אל הש"ץ ושאל: מה עם תחנון? הבחורים הצביעו עליי לרבנים שהיו שם. הרבי הורה לי לגשת אליהם, והם הורו לי לצאת מבית-הכנסת. הרבי שאל: היכן הוא? וכשענו לו שהרבנים הורו לי לצאת, ציווה להחזירני, וביקש שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן. כשהביאו לרבי את הספר דפדף שם, ועיין בהשלמה מה'דברי נחמיה', שכתב שהסנדק אינו אומר תחנון, אבל הציבור אומר. לאחר-מכן סגר את הספר, סימן תנועה של ביטול בידו, ועמד לומר תחנון". רואים אפוא שהרבי אמר תחנון במנחה שאחר תפילה במקום שבו הייתה קודם לכן הברית^[4].

בהתאם להנהגה זו ולדעות האחרונים בנושא, היוצא מהנ"ל למעשה:

בעלי הברית, שהם: אבי הבן, הסנדק והמוהל – לא יאמרו תחנון כל היום.
שחרית: במניין שבעלי הברית מתפללים בו – אין אומרים תחנון^[5].
לכתחילה, יש לעשות את הברית לאחר שחרית, ועכ"פ קודם חצות, ואין להמתין עד הצהרים. רק במקום שבו ברור שיהיה 'ברוב עם' (הכוונה: יותר קהל) בצהריים – ניתן לדחות הברית לצוהרי היום.
במנחה המתקיימת לפני הברית במקום המילה (ביכ"נ/אולם) – אין אומרים תחנון גם אם בעלי הברית אינם נמצאים.
במנחה המתקיימת לאחר הברית – הנה אם זה נעשה כחלק משמחת הברית (עם אותם משתתפים) והתינוק עדיין נמצא במקום בו נערכה הברית – אין אומרים תחנון, אף אם בעלי הברית אינם במקום.
אמנם, אם התינוק כבר אינו נמצא במקום, או שעושים מנחה במקום ללא קשר לסעודת הברית, וללא אותם המשתתפים – אומרים תחנון, אף עם בעלי הברית נמצאים.

^[1] כמו שנהגו בכמה עיירות: בריסק, קראקא, ובתקופה מאוחרת יותר גם בעיה"ק ירושלים.

^[2] דרך החיים וקצשו"ע, והובא להלכה במ"ב. אבל הפרמ"ג כתב שאינו יודע חילוק זה.

^[3] בהערות שם מפנה ללקט הקמח סקל"ט, אלא ששם כותב רק לגבי אבי הבן שאין אומרים תחנון בבית הכנסת גם אם אינו שם. ולגבי הסנדק מציין שרק אם נמצא אין אומרים תחנון. וק"ק הטעם שהובא שם, וצ"ע.

^[4] התיווך לכאורה בין הסיפורים קשור בסוגיית הימצאות התינוק במקום השמחה. ולהעיר שבלקט הקמח אות מ"א מביא בשם לב מבין שבמקום בו עשו הברית והיו בו הכיסא של אליהו והתינוק, הרי הארת הקדושה של המקום חופף עליו עד הלילה כלשון הזוהר הקדוש. ולכן לא יאמרו תחנון באולם הברית בכל מקרה.

^[5] ויש בזה פרטי דינים האם גם במניינים אחרים ואכ"מ, וראה פת"ש סימן קל"א.