הבאת ילד למקום העבודה ולפעילות חווייתית מטעמה

האם מותר להורה להביא ילד למקום עבודתו?

אודות זכויות העובדים והפועלים, נאמר במשנה שדין שכירת הפועלים מחייבת את בעל-הבית להתייחס אליהם ולתת להם את הצרכים הסוציאלים בהתאם לנהוג במדינה "הכל כמנהג המדינה", אלא אם כן באופן חריג העמיד המעסיק תנאי היוצא מהכלל האמור^[1]. הדברים הובאו בגמרא ובראשונים בהמשך לסוגיא האמורה אף לגבי הכונס אישה, שישנם תנאים בסיסיים המובנים מאליהם^[2].

מהאמור לעיל נראה שבאם הנוהג המקובל הוא לאפשר הבאת ילד באופן חד-פעמי למקום-העבודה ללא שתפגע יכולתו של העובד לעבוד אין-מניעה בכך.

מעיון מעמיק נראה, שאין חקיקה ברורה בנושא, ומערכות ציבוריות מעבירות את קבלת האחריות בדברים פעוטים אלה למנהל הישיר של העובד. למעט אם מדובר בהוצאות חריגות או כשישנה מדיניות ברורה הנוגדת את הדבר.

עובד שמתוקף תפקידו עליו לארגן יום-כיף לעובדים, רשאי להביא את בנו הקטן לאירוע?

אולם על-אף האמור לעיל יש להבחין בין שהייה והשתמשות במקום שאין לו עלות לבין שימוש ברכוש מקום-העבודה ללא רשות, שהדבר אסור והעושה כן נקרא "שואל שלא-מדעת" שהוא כגזלן, ובמקרים מסוימים אף נקרא שולח יד^[3], ומשום-כך כתבו הפוסקים שהדבר מותר רק בהסכמת הבעלים^[4].

ואכן על-אף הנכונות של מקומות-העבודה להכיל באופן חד-פעמי הבאת ילדים, הנוהג המקובל במקומות-העבודה הוא שהעבודה לא מממנת את השהות של הילד במקום-העבודה כאשר הדבר יעלה לה בכסף. ועל כן, כל-עוד הדבר אינו מעמיס תקציבית על המעסיק אין מניעה להביא ילדים למקום-העבודה באופן חד-פעמי (ואף אם אוכל בחדר-האוכל של מקום-העבודה מספיק אישור המנהל הישיר על-כך, ואם המדיניות ככלל היא כזו שמקובל להביא את הילדים גם אישור זה אינו נחוץ).

אך בפעילות אשר מתומחרת לפי מספר משתתפים מדוייק אין לצרף משתתפים ללא רשות המנהל. באם המחיר הוא גלובאלי ואין שינוי אם בן המשפחה ישתתף או לא, ולמשל כאשר מקום העבודה שוכר אתר נופש שלם, ניתן להקל ולהביא את הילד אך יש מקום להקפיד ולעדכן את הבעל האתר שהילד אינו חלק מהכמות הגלובאלית שסוכמה. כאמור, כל האמור לעיל נכון כאשר אין הנחייה ברורה שסותרת זאת.

נקודה נוספת היא הנראות- האם כמעסיק הייתי מוכן שכל עובד שלא מצא סידור לילדיו יביאו אותם לעבודה. אם התשובה היא לא הרי שבנו של העובד המארגן את האירוע אינו שונה מהם.

^[1] ב"מ פ"ז מ"א.

^[2] וכפי שהביא זאת בלשונם של הרשב"א ותלמידיו ז"ל בעל השו"ת משנה הלכות בח"ב סל"ה: "הכונס סתם, על דעת הסכמתן כונס דכל בני עיר כמשפחה מיוחסת חשיבי לענין זה, וכן הוא בירושלמי פ' השוכר את הפועלים וכן כתב ותלמידי הרשב"א ז"ל, עוד כתב שם ומהא שמעינן דכל דבר שנוהגין בני העיר כולן ולא התנה או שנאבד השטר שביניהן שנוהגין בו כמנהג כל בני העיר".

^[3] ראה ב"מ מא, א.

^[4] וראה ברא"ש סופ"ד דכתוכות, והעתיקו ג"כ בקצה"ח סשל"א סק"כ; ובתשובת הריב"ש סש"א והובא גם בב"י אה"ע סצ"ט; ובשבט הלוי ח"ד סר"כ לעניין לקחת כלים מבית חרושת שעובד שם: "הדבר פשוט שתולה בהקפדה הבעלים ע"ד שכ' רמ"א לקמן סשנ"ח ס"י יע"ש".