הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים…

הדבר החשוב בין בני אדם, ובפרט במסחר והתקשרויות שונות, הוא האמון. אדם "נותן מילה" לחברו, ועל סמך זה מתקדם החבר הלאה. 

לא הגיוני ולא מקובל להוציא חוזה ולהחתים אנשים על כל צעד ושעל. בעל המונית סומך על המתקשר בטלפון שאכן ימתין לו במקום המדובר, המוכר סומך על הקונה שאכן יבוא לקנות את החפץ שהוזמן במיוחד עבורו.

מה קורה אבל כשרוצים, צריכים או מוכרחים לבטל את ה"מילה" שהובטחה?

בהלכה נאמר שראוי לאדם לעמוד בדיבורו, ואם עובר על הבטחות שהבטיח, הרי הוא אדם חסר אמון (בלשון ההלכה: "מחוסר אמנה") ו"אין רוח חכמים נוחה הימנו".

חמור יותר הוא מי שמבטיח ובזמן דיבורו יודע הוא בלבו שלא יקיים זאת ("אחד בפה ואחד בלב"), במצב זה עובר הוא על איסור מן התורה.

אמנם, אם נוצר לאדם מצב של אונס, הוא הזמין מונית ולבסוף אינו צריך כלל לנסוע, הבטיח לחבר הלוואה והפסיד את הכסף אחר כך – במצבים אלו, מותר לאדם לבטל את הבטחתו, אך יתכן שיצטרך לכסות נזקים שנוצרו, או לתת פיצוי על הפסד עבודה.

למשל, אם בעל המונית הפסיד נסיעה אחרת בעקבות הזמנתו וביטולו, או שהתחיל הוא לבצע את העבודה, דהיינו שיצא ממקומו לעבר המזמין, יצטרך המבטל לשלם תשלום חלקי ביחס לאותה נסיעה (העדיפות הראשונה היא כמובן שיגיעו להבנות ביניהם אם לשלם וכמה, אך במקרה הצורך ייפנו לרב מורה הוראה שיאמר להם את פסק ההלכה לגבי גובה התשלום).

השטח האפור הוא כשרוצים לבטל את ההבטחה עקב שינוי נתונים, כמו ירידת או עליית מחירים וכדומה, או כשמוצאים "דיל" אחר טוב יותר מהעסקה שהובטחה.

מקרים אלו נתונים למחלוקת הפוסקים, ובדברי אדה"ז אין הכרע מפורש לכאן או לכאן, ולכן יש להשתדל מאוד לעמוד בדיבור, אלא אם כן יש הפסד גדול שאז ניתן לסמוך על הפוסקים המקילים.