הבשמים וברכתם במוצאי שבת קודש

אמרו חכמים שבכל שבת באה נשמה יתירה, ועם צאת השבת מסתלקת[1]. ובכדי להשיב את הנפש שהיא דואבת על הנשמה יתירה שהלכה, מיישבים ומשמחים אותה בריח טוב[2]. ועל כן הנהיגו חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי-שבת. אלא שאם אין לו בשמים – אינו צריך לחזר אחריהם כדרך שמחזרים אחר המצוות, הואיל ואינם אלא בשביל להשיב את הנפש[3].

הבשמים אותם מריחים במוצאי שבת

כל ריח שמברכים עליו – יכול להריח בו במוצאי-שבת, ואף אם אינו מין בושם, אלא פרי מאכל. ונהוג לברך ולהריח בצפורן[4]. אין מברכים על ריח שאינו עיקר כגון בגד שספג ריח בשמים, וכן על מיני טבק שספגו ריח – אין מברכים. בשמים שאינם עשויים בשביל להריח בהם, אלא כדי להעביר ריח רע, וכיוצא בזה אם הריח בהם במוצאי-שבת לא יצא, וצריך לחזור ולהריח בבשמים אחרים[5].

ברכת הבשמים

אף שמן הדין יש לברך על הבשמים –על כל דבר ברכתו הראויה לו (פרי מאכל שריחו טוב – "אשר נתן ריח טוב בפירות"; מין עץ בשמים – "בורא עצי בשמים", ומין עשב – "בורא עשבי בשמים"), ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב – יברך בורא מיני בשמים[6], ולמעשה נהוג לברך במוצאי-שבת "בורא מיני בשמים" על כל המינים – לפי שאין הכל בקיאים בברכות, על כן הנהיגו לברך ברכה שיוצאים בה על כל המינים[7].

אף שבברכות הנהנין אין אדם פוטר את חבריו אלא אם היו קבועים יחד בישיבה, שונה הדבר בברכת הריח במוצאי שבת, שיכול האחד לפטור את חבריו גם שלא בקביעות ישיבה, כיוון שברכה זו אינה כברכת הנהנין ממש, אלא היא כעין חובה. ומי שהבדיל כבר לעצמו, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים שאינם יודעים להבדיל בעצמם – לא יברך להם על הריח שיריחו הם, אלא צריך גם הוא להריח עמהם, בכדי שתהא ברכתו בשביל עצמו ולא בשבילם בלבד[8].

מי שאין לו חוש ריח, כיוון שאינו נהנה מהריח לא יברך על הבשמים כשמבדיל. וגם אינו יכול לברך בשביל גדולים המריחים, אף שאינם יודעים לברך בעצמם – לפי שמי שאינו נהנה אינו יכול לברך עבור מי שנהנה. אבל יכול לברך, להוציא בני-ביתו הקטנים המריחים אם כבר הגיעו לחינוך ברכות, כדי לחנכם במצוות[9].

[1] ביצה טז, א.

[2] ראה רשב"ם ותוס' פסחים קב, סע"ב. תוד"ה כי – ביצה לג, ב. שו"ת הרשב"א ח"ג סר"צ. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רצז. וראה לקו"ש חל"א ע' 191 ואילך.

[3] שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ז ס"א.

[4] ועפ"י מאמרז"ל (ברכות לט, ב) אודות חפצי מצווה לאחר מצוותם שאף שאין בהם קדושה: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, כתבו הפוסקים שטוב לקחת את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת, ויש אומרים, שיותר טוב לברך על שאר בשמים שעיקר ריחם בהם, מלברך על הדס יבש שאין בו אלא ריח קצת, וכן נוהגין. ומכל מקום, טוב להניח גם הדס אצל הבשמים ויריח בשניהם – ויעשה כדברי הכל (שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ז ס"ו).

[5] טוש"ע ונ"כ או"ח סרי"ז ס"ב-ג. שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ז ס"ג. סדר ברה"נ פי"א ס"ח. אשל אברהם בוטשאטש סרט"ז. פסקי תשובות שם אות יא.

[6] ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ז ס"ג: "ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כגון המור (שקורין פיזו"ם) יברך בורא מיני בשמים". וראה סדר ברה"נ פי"א ס"ה. וראה שיחת כ"ב שבט ה'תשנ"ב (אודות השם "מושקא"): שזהו מן ריח בשמים (ומברכין עליו בורא מיני בשמים), ולכמה דיעות הרי זה א' מי"א סממני הקטורת (מור) – קאי על מקיף הנשמה . . כידוע שריח הוא ענין של מקיף (לא כמאכל שטועמים אותו והוא נאכל בפנימיות ונעשה דם ובשר כבשרו), וריח משיב את הנפש . . כי ריח (שמגיע למקיף הנשמה) יש בכחו להמשיך חיות חדשה בהגוף. עד יתירה מזו – הנשמה נהנית מן הריח (סה"ש ה'תשנ"ב ח"ב ע' 352. תרגום חפשי).

[7] שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ז ס"ג.   

[8] שו"ע אדה"ז או"ח סרי"ג ס"ה (במוסגר) וסרצ"ז ס"ח. ומי שאין לו חוש ריח, כיוון שאינו נהנה מהריח לא יברך על הבשמים כשמבדיל. וגם אינו יכול לברך בשביל גדולים המריחים, אף שאינם יודעים לברך בעצמם – לפי שמי שאינו נהנה אינו יכול לברך עבור מי שנהנה. אבל יכול לברך, להוציא בני-ביתו הקטנים המריחים אם כבר הגיעו לחינוך ברכות, כדי לחנכם במצוות (שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ז ס"ז. (וראה שם סי' קסז סכ"ג בסופו שמשמע שניתן לברך לקטנים גם אם יודעים הקטנים לברך בעצמם).

[9] שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ז ס"ז. (וראה שם סי' קסז סכ"ג בסופו שמשמע שניתן לברך לקטנים גם אם יודעים הקטנים לברך בעצמם).