הגניבה שהצילה

מנחם, אברך כולל סיים זה עתה לפזר את ילדיו במוסדות החינוך השונים ברחבי העיר ופנה אל בית הכנסת לתפילת שחרית, ומשם – אל עבר הכולל בו למד. הלה החנה את רכבו והלך לו. שום דבר לא הכין אותו למה שיקרה בשעות הקרובות.

והנה לאחר שעתיים נשמע קול חבטה עזה מכיוון החניה. היה זה גנב לא כל כך מוצלח, שהחליט שאת הרכב של מנחם ייקח עתה לשלל ומשלא הצליח לפרוץ 'פריצה שקטה', החליט לשבור את השמשה האחורית וכך להיכנס אל האוטו ולנסוע.

אלא שתדהמה אחזה בגנב, עת מצא את ידלו הקטן בן השנה של שמעון יושב במושב האחורי, כשהוא מעורפל, קשור ונראה 'חצי מת'.

בשבריר של שניה התעשת הגנב והבין שיש לו סיכוי לקנות את עולמו, הרים הגנב טלפון למשטרה  והחל לצעוק: "ילד נעול באוטו!! הצילו!!!"

אברכי הכולל שעטו החוצה, וביניהם מנחם, שכמעט שהתעלף כשהבין שהוא עצמו שכח את בנו היקר במושב האחורי, נתון לחסדי השמש הקופחת שלא הרפתה מהילד וכמעט שמת באוטו רח"ל…

הילד פונה במהירות במצב קריטי לביה"ח ושם הצליחו לייצב את מצבו ואט אט חזר לתפקוד תקין.

"נס גדול", כך הגדירו הרופאים את מיודענו הגנב, שאיש לא ידע כי הוא בכלל היה בדרך לגנוב את האוטו על כל תכולתו, כשלפתע הפך ל'מושיע' בין לילה ולמציל גדול.

המשטרה זיכתה אותו בפרס של אלף ₪ על 'ערנותו', כמו גם בתעודת הוקרה ל'יקיר המשטרה' על שהציל את חיי הילד הקטן. גם ההורים הנרגשים הודו לו עמוקות בטקס רב רושם שנערך עבורו במטה משטרת ישראל בעיר מגוריו.

בין כך ובין כך התבונן הגנב בינו לבין עצמו בהשגחה הפרטית הגדולה שמתוך זה שבא בכלל להיות גנב – הפך למושיע וצדיק, והחליט לשנות את דרכיו, "מצווה גוררת מצווה" והלה התעורר וחזר בתשובה.

עתה בא הוא לשאול בבית הדין האם עליו להשיב את הכסף שקיבל כמתנות מהמשטרה, וכן לשלם להורי הילד (בעלי הרכב) על השמשה ששבר, כיון שבשעת מעשה התכוון לרעה ולא לטובה.

ונשאלת השאלה: האם אכן לאחר מעשה יש לו לגנב לשעבר להחזיר את הכסף למשטרה, וכן לפצות את ההורים על השמשה השבורה, או שבשביל הצלת הילד – הכל שווה, ואינו חייב כלום?

תשובה בקצרה: אם כדי להציל את הילד היה חייב לשבור דווקא את השמשה האחורית (בעלת נזק גדול יותר משבירת החלון שליד הילד למשל) – פטור על השמשה, אך אם לא – חייב לשלם את ההפרש (בין נזק גדול לקטן). לגבי הכסף מהמשטרה – יכול לקבלו לכתחילה ואינו חייב להחזירו.

תשובה בהרחבה: ראשית, מבואר בגמ' שאם אדם ירד לנהר ופרס רשת דייגים על מנת לצוד דגים בשבת (כשהדבר אסור משום מלאכת צידה) והעלה מהנהר דגים ותינוק שטבע, ובזכותו ניצלו חייו של התינוק, אזי אע"פ שכלל לא התכוון להציל תינוק אלא לצוד דגים בשבת ולחללה במזיד – פטור הוא, היות ובסופו של דבר אנו מסתכלים על התוצאה שקרתה שהיא אינה חילול שבת סתמי, אלא חילול שבת להצלת חיי אדם, שלא היה ניתן להצילו באופן אחר, שזהו מותר ומצוה לעשות כן וממילא לא רק שבסופו של דבר לא עשה האדם עיברה אלא קיין מצווה גדולה ויש לו שכר הרבה למרות כוונתו הרעה.

מובן מכל שהוא הדין לענייננו: אמנם מיודענו התכוון לגנוב ולעשות מעשה רע, אך בזכותו בסופו של דבר ניצלו חיי הילד, ונחשב הוא כמציל חיי אדם ולא כגנב שפל.

אלא שאם היה ביכולתו לעשות נזק קטן על מנת להציל את התינוק, כגון: לשבור חלון קטן של אחת הדלתות, ולא את השמשה האחורית, אותה שבר לצורך גניבתו בלבד – הרי שיש פער בין המעשה שיכל לעשות כדי להציל את הילד לבין הנזק שהזיק בפועל ואת הפער הזה יצטרך הגנב לשעבר לשלם מכיסו, היות ובשביל להציל את הילד היה די במעשהו המועט. את התשלום על החלון צריך הוא להעביר להורים – בעלי הרכב.

לגבי הכסף מהמשטרה: נפסק בהלכה שאין לאדם לקבל שכר עבור אבדה שהחזיר (במקרה הזה: את חיי הילד להוריו), יותר מכך: אף אם הבעלים עצמן מציעים לתת לו שכר – אסור לקחתו, כי זהו שכר מצווה. אף עבור הצלת חיי אדם אין לקבל כסף, אלא לעשות המצווה כמו שהיא בשלימותה ולא בשביל תשלום שכר. ואכן לו היה מקבל כסף מהורי הילד עבור הצלתו –  לא היה עליו לקחת את הכסף מהם ואם לקח היה עליו להחזיר (כנ"ל, אלא שיש לדון בעצם ענין זה ואכמ"ל).

אמנם מה ששלמה המשטרה עבורו אינו בגדר שכר, שהרי החפץ (או הילד במקרה הזה) אינו שייך אליהם כלל, וכל נתינת הכסף הוא בשביל להראות דוגמא לאנשים אחרים על תגמול האיש המציל, מה שמעודד הן את המציל עצמו והן אנשים אחרים השומעים עליו ללכת בדרכו, להתנדב למען הציבור ואף להציל חיי אדם במקרים אחרים. ע"כ כסף זה שאינו משולם כשכר עבור המצווה שעשה אין בעיה לקבלו אף לכתחילה.