ה"טף" במצות הקהל

בציווי על מצות "הקהל" נאמר[1]: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף"[2], ומסופר בגמרא על רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, "אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: 'תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין', אמר להם: אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", וכשהשיבו לו שדרש רבי אלעזר בן עזריה בפרשת הקהל: "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? – כדי ליתן שכר למביאיהן"! אמר להם: "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?!"[3].

ומבאר הרבי, שכיוון שענין הקהל הוא גילוי נקודת האמונה שבכל יהודי, לכן כל ישראל שווים במצוה זו – שהרי נקודת האמונה היא בכל ישראל בשווה. והמצווה של גילוי נקודת האמונה מוטלת על המלך שהוא הנשמה הכללית של כלל ישראל. ולכן ה"הקהל" פועל על "כל הימים" – כיוון שמצד ה"יחידה שבנפש" אין שינויים. אך נקודת האמונה צריכה לחדור בכוחות פנימיים ולכן נדרש שאנשים ונשים יבואו "ללמוד ולשמוע"; וע"י הבאת הקטנים מיתוסף גם אצל האנשים והנשים, שעל ידי הבאת הקטנים והכללתם במצות הקהל יחד עם המלך, נוצרת התעלות מיוחדת – ״שכר״ – בכחות הנפש הפנימיים של ״מביאיהן"[4].

[1] דברים לא, יב.

[2] בעניין גיל הטף, יש שכתבו שהוא מגיל חינוך. כ"כ המהר"ל בגור אריה (דברים לא, יב), וכ"כ הכלי יקר (עה"פ שם) אך מפירוש הרמב"ן (עה"פ שם) עולה שלדעת רז"ל שמביאים את הטף כדי לתת שכר למביאיהם, נראה שהביאו גם תינוקות קטנים מאוד שעדיין רחוקים מגיל חינוך. וכ"כ האור החיים (עה"פ שם לא, יג), שכוונת חז"ל להביא גם תינוקות קטנים מאד. וכ"כ המנחת חינוך תריב, ד: "דתיכף שיצאו מכלל נפל או בנולד שכלו רוב חודשיו, חייב במצווה זו". וע"ע חדא"ג מהרש"א חגיגה ג, א ד"ה "נשים".

וכן מצינו בבכור שור (מבעלי התוס') דברים לא, יב, שכתב: "ורבותינו פירשו שהקטנים אפילו בעריסה מביאין, וליתן שכר למביאים".

וראה מכתב כללי מר"ח מרחשון תשמ"ז הע' ד"ה והטף (התוועדויות תשמ"ז ח"א ע' 457), ושם מוכיח הרבי (ממקורות אלו ועוד) שהטף האמור הוא אפילו בקטני קטנים, ומוסיף: "העירני חכם אחד מתוספות יו"ט למגילה פ"א מ"ג: וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן . . וא"כ אפילו הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו".

[3] חגיגה ג, א. ולהעיר מהמסופר אודות רבי יהושע (ירושלמי יבמות פ"א, ה"ו) שעוד בהיותו ילד קטן, הייתה אמו מוליכה את עריסתו לבית הכנסת "בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה", ועל כך שבחו רבו – רבן יוחנן בן זכאי "אשרי יולדתו" (אבות פ"ב, ט). וראה שיחת ש"פ קדושים תשל"ו (שיחות קודש תשל"ו ח"ב ע' 168 ואילך).

[4] (משיחות ש"פ בראשית (התועדות ב') תשל"ד, פורים תשכ"ז, שמחת בית השואבה תשי"ג מליקוטי שיחות חי"ט, חגה"ס). וראה שיחת שמחת בית השואבה, אור ליום ב' דחול המועד סוכות, ח"י תשרי תש"כ: בנוגע לכל התורה ישנו כלל "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" (אבות פ"א, מ"ג), אך ישנו ענין אחד יוצא מן הכלל – מצות הקהל, שבה יש ציווי מיוחד להביא את הטף "כדי ליתן שכר למביאיהן" . .

ומזה מובן גם ברוחניות הענינים, שמזמן לזמן, בזמן מן הזמנים, צריכה להיות התעוררות "למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ליראה גו'" אצל כל בנ"י, והציווי על זה הוא לא רק על מי שבכחו להקהיל את כל ישראל, אלא על כל אחד מישראל מוטל הציווי לעשות כל התלוי בו, לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לאנשים ונשים וטף דכלל ישראל, ועד שיגיע ויפעל גם על אלו שנמצאים במעמד ומצב שאפילו לאחרי כל העבודה דאלול ותשרי (כולל גם העבודה דיוהכ"פ) שייכים הם רק לעבודה שהיא "על מנת לקבל פרס" – שהרי גם הם נכללים ב"הקהל", שזוהי יחידה אחת של "קהל" שבו נכללים לא רק "אתרוג", "לולב" ו"הדס", אלא גם המין הפחות ביותר שאין בו לא הא ולא הא (לא טעם ולא ריח), אבל אעפ"כ, רצונו בענין של שכר, ובגלל זה מביא את הטף ("ליתן שכר למביאיהן").

ועוד זאת, שכאשר ענין זה נעשה בשליחותו של הקב"ה, "שליח הוא להשמיע דבר הא-ל" – הרי זה פועל אפילו על מי שבאזנו הגשמית ובשכלו הפשוט אינו מבין מילה אחת מכל מה שאומרים לו, שגם הוא יתעורר "ליראה את ה'", וכתוצאה מזה יהיו אצלו כל פרטי הענינים שבאים ע"י היראה, ובלשון הכתוב: "את האלקים ירא (ועי"ז) ואת מצוותיו שמור" (קהלת יב, יג), שזוהי תכלית בריאתו – "כי זה כל האדם" (תורת מנחם חכ"ז ע' 66-9).