העץ עקום

אבישי הזמין נגר לביתו כדי לעשות לו ספריה, כשבסופו של דבר נעשתה עבודה לקויה מצידו של הנגר, שהופסקה באמצע. מי ישא בהפסדים?
אבישי הזמין אצל שחר הנגר ספריה מהודרת לסלון ביתו. הלה בא, רשם את המידות המדוייקות, נתן את הצעת המחיר שכללה את מהות העבודה, את עלותה וסדרי התשלומים, וכן את משך ותקופת העבודה. ואכן סגרו השניים בחוזה כתוב את כל הנ"ל, כשאבישי פרע את התשלומים, חלקם בצ'קים דחויים, ושחר החל את עבודתו.
לפני מועד פרעונם של שלושת הצ'קים האחרונים, ביטל אבישי את הצ'קים בטענה ששחר הפסיק את העבודה באמצע וגם השתמש בחומרים זולים שלא ע"פ המוסכם. לאחר שהצ'קים המבוטלים נמסרו לידי ההוצאה לפועל, ע"י שחר או בא כוחו, הגיש אבישי תביעה פלילית כנגד הנתבע בבית משפט אזרחי.
הצדדים הופיעו בבית המשפט כעבור כמה ימים והודיעו כי הם מוכנים לדין או פשרה. ואכן הגיעו השניים לבית הדין וכל אחד טענותיו בפיו:
לטענת אבישי שהציג את החוזה בבית הדין (אליו שחר הנגר לא מתכחש): 1. העבודה לא בוצעה בזמן שסוכם (תוך כ60 יום מחתימת החוזה), תוך שבגלל כך הלך אבישי לנגר אחר שיסיים את העבודה קודם החגים. 2. העבודה בוצעה בחומרים זולים יותר ממה שסוכם. 3. ישנה טעות של כמה סנטימטרים במידת הספריה, שהתגלתה לאבישי רק כאשר הוצמדה הספריה לקיר לאחר בנייתה. 4. הנגר טעה בחישוביו וחישב הרבה יותר חומר ממה שהיה צריך בפועל לעבודה, מה שייקר את עלות הספריה. 5. העבודה נעשתה בצורה לקויה שחורגת מהסטנדרט הרגיל, 'עבודה ערבית' כלשונו.
לעומתו, משיב שחר הנגר: 1. השלמתי 95 אחוז מהעבודה הכוללת, ומוכן אני לשלם בעד 5 אחוז הנותרים שלא הספקתי לסיים. 2. לגבי טעות במידת הספריה – טוען שחר שאין כל טעות לעומת הסירטוט המובא בחוזה, וניתן לבדוק זאת בקלות. 3. אין כל טעות בחישוב, וכך נהוג לחשב את חומרי העבודה. 4. לטענתו, לו היה נותן אבישי לסיים את הספריה – היה רואה שאין בעבודה כל בעיה ואין זו 'עבודה ערבית' כהגדרתו של אבישי. לגבי החומרים הזולים לא מסר שחר את תגובתו.
לא הוברר לנו מי הוא זה שהפסיק את העבודה בין הצדדים, כיון ששחר הנגר טוען שפעם אחת, כנראה לאחר שגילה אבישי את ה"ליקויים" לשיטתו, הופיע בביתו עם פועלים ערביים כדי לסיים את העבודה, אבל אשתו של אבישי סגרה בפניו את הדלת ולא נתנה להם לעבוד. אבישי ואשתו מכחישים זאת, ולא הובאה ראיה התומכת באחד הגרסאות.
בית הדין שלח בהסכמת הצדדים זוג נגרים מומחה לבדוק את הספריה, ואלו מצאו כי טענותיו של אבישי אמת הם ואכן החומר זול ביותר וישנם ליקויים בגודל הספריה הרצויה, כמו כן גם ליקוי בחישובים ובמדידות לצורך הזמנת העצים.
כעת תובע אבישי הן את ביטול ההוצאה לפועל עבור שלושת הצ'קים האחרונים וכן פיצוי משחר על עודף החומרים המיותר וכן ע"כ שנאלץ להביא נגר אחר לסיום העבודה. לעומתו, מסכים שחר להוריד מהסכום הסופי רק את 5 אחוזי העבודה שלא גמר בגלל אשתו של אבישי, ולטענתו אינו חייב לאבישי מאומה ולהיפך – הוא חייב לו על עבודה שעשה ולא שולמה.
ונשאלת השאלה כיון שלא הוברר לנו מי בדיוק הפסיק את העבודה בין הצדדים – היאך נדון כאן בשאלת הפיצויים והתשלומים על העבודה שלדברי הנגרים המומחים לקויה היא ואינה כמסוכם בחוזה במפורש?

תשובה בקצרה: טענות אבישי על טיב חומרים ירוד ועל תחשיבי מדידה בלתי מדוייקים ועל עבודה שלא הושלמה – מתקבלות. ולעומת זאת, תביעותיו להחזר עבור תחשיב של חריגה מהסטנדרט, ועבור "עבודה ערבית" כלשונו, ועל החזר תשלומים מיותרים ששילם לנגר אחר להשלמת העבודה, ועל החזר הוצאות, כל אלו אינן מתקבלות.

תשובה בהרחבה: ישנם כמה נושאים העולים לדיון במקרה, זה, ניגע בהם בקצרה (גם אם בלי מסקנה)
ראשית, המזמין אצל נגר שיעשה לו ארון קיר בביתו, בדר"כ מקובל לומר שדינו כמוכר ממש, שהרי עד שהמוצר לא מגיע לידי הבעלים אינם צריכים לשלם, וההרי הוא כמוכר כל חפץ.
אמנם כשהתנה המוכר על הלוקח שיתחיל לשלם לו עבור המקח עוד קודם שיסיים עבודתו, יש להסתפק בכונתו, האם נתכוין שבתשלומים הראשונים יקנה את החומרים, ונמצא שהוא כ'אומן' העושה בשל בעה"ב, או שכונתו שיתחיל לפרוע עבור המקח הגמור, ולעולם קודם שמסיים העבודה לא נתכוין להקנות לו את החומרים, ואז הוא 'מוכר'.
והנראה לומר דפשוט דכונתו של הנגר לתשלומים עבור המוצר המוגמר, שהרי גובה התשלומים אינו מוגבל למחיר הקרן של החומרים אלא הרבה יותר מזה, וע"כ נראה שאם נאנסו החומרים, ברשות הנגר הם נאנסו ולא ברשות בעה"ב, וכשעושה עבודתו אין דינו כאומן ושכיר אלא כמוכר, וכיון שהדבר שמכר לא בא לעולם, לא חל עליו הקנין אלא משעה שיבוא לעולם.
ויש להסתפק מתי נחשב הארון לדבר המוגמר שהמקח חל, האם דוקא ככשנגמרה כל העבודה על הארון, או דלמא שכונתם שיחול המקח משעה שאפשר יהיה להשתמש בו אע"פ שלא נגמרו בו הקישוטים וכדומה, ומסתבר לומר שכיון שעיקר שימוש הארון הוא בתוכו כשראוי להיות סגור ע"י דלתות וכד', המוצר המוגמר שלו הוא משעה שניתן להשתמש בו.
והנה בתביעה בגין טיב חומרים ירוד ובגין תחשיב מדידה שאינו נכון כשהקונה כבר שילם למוכר עבור המקח, יש להסתפק האם זו תביעה של מקח טעות, או שיש כאן תביעה של אונאה, שאם היתה יתרה על שתות מחזיר מקח, ואם היתה בשיעור שתות מחזיר הונאה, ואם היתה פחות משתות חשיב כמחילה.
כל הנ"ל נכתב מבלי לחדור לשאלה העקרונית בנידון דידן מי כאן המוחזק בסכומי הצ'קים שבוטלו, האם התובע שמוחזק בכסף, או שמא הנתבע שמוחזק בצ'קים שהם כתבי הוראת תשלום לבנק ואשר גם אחרי שבוטלו ניתן לעשות בהם שימוש גביה ע"י ההוצאה לפועל, והנפ"מ היא מי נחשב כאן "מוציא" שעליו להביא ראיה. ובפרט שלא הוכח לנו מי הוא זה שהפסיק את העבודה שניתן לטעון שבגינו לא הושלמה העבודה.
על כן בכל הנ"ל אין לחייב אלא על הברור והפשוט – ככל שהוסכם בחוזה דברים מפורשים בטיב החומר ותחשיבי המדידה, וכן על אי סיום העבודה בפועל, אך אין לחייב על הנגרם מכך כשאין ברור לנו מי אשם.