הצוואות הסותרות

אח ואחות החזיקו בשתי צוואות, האחת סותרת את השניה, כשכל אחד טוען לחזקה בלעדית על דירת אימם המנוחה. מי הוא הצודק?
רחמים ורבקה, בנים למרים ז"ל, הסתכסכו ביניהם, בנוגע לדירה שהיתה שייכת לאמם מרים עליה השלום (להלן, המנוחה) שנפטרה בשנת 2013.
הדירה הוצעה למכירה למנוחה על ידי חברת "עמיגור" בחודש מאי בשנת 1989 במחיר נמוך, שהוצע למנוחה באופן בלעדי, בזכות העובדה שגרה שם בשכירות שנים רבות. המנוחה לא יכלה לקנות את הדירה, ולכן בנה – רחמים – לווה כסף מחבר ונתן לאימו המנוחה את הכסף לשם רכישת הדירה. כמו כן נלקחה משכנתא מהבנק על שם המנוחה, אולם רחמים היה זה שפרע אותה. יש לציין שבאותה תקופה מצבו הכלכלי של רחמים היה דחוק.
מיד עם פטירת אמו, הציג רחמים בפני אחותו רבקה את הצוואה של אמם המנוחה מחודש 8/1989 (הצוואה הראשונה), שהדירה שייכת לו בלבד, מה גם שלטענתו הדירה שלו בדין ולא בחסד, בגין ששילם את התמורה עבורה, ולטענתו לא התכוון לתת לאמו שום מתנות. מה גם שמצבו הכלכלי דאז, לא אפשר לו לעשות זאת. כלומר, מראש היה ברור לו שרכישת הדירה נעשתה בידיעה שתעבור לרשותו עם פטירת המנוחה. כמו כן הוציא רחמים שטר מתנה שכולל זכרון דברים וייפוי כח בלתי חוזר, המאשר שהדירה בחזקתו בלבד.
אלא שלפתע, שלפה רבקה, אחותו של רחמים, צוואה שנכתבה בתאריך 6/2003 (להלן, הצוואה השניה), ובה נאמר במפורש שהדירה עוברת לרשות רבקה בלבד. כמו כן, הביאה רבקה תצהיר שחתום על ידי עורך דין, ובו כתוב במפורש שהחתימה של המנוחה על הצוואה הקודמת הייתה בניגוד לדעת המנוחה ונעשה ע"י תחבולת אחיה שלקחה לתל אביב לצורך 'סידור מסמכי פנסיה'. לטענתה, היות שהמנוחה עצמה מעידה מפיה שהכל ניתן במרמה, הרי שאין לייפוי הכוח ולזכרון הדברים שום תוקף ורק הצוואה העדכנית שבידי התובעת – היא הקובעת, וממילא על בית הדין להורות על העברת הבעלות בדירה לטובתה.
לכך הגיב רחמים, כי אכן כדי להוציא את אמו המנוחה מביתה, נדרש להשתמש באמתלא כמו דמי הפנסיה שלה, שאילולי כן – לא היה מצליח להוציאה, בשל אחותו רבקה שהתגוררה אצלה והיתה מונעת זאת. ע"כ תובע הוא את הדירה ואת השכר דירה על הזמן ששהתה שם רבקה אחותו ללא היתר.
אמנם, רבקה מודה, שאכן רחמים אחיה הוא זה ששילם את הכסף עבור הדירה, אלא שאין די בכך בכדי להקנות לו את הבעלות בדירה, שבפועל רשומה על שם המנוחה. רבקה גם מכירה בכך שרחמים עזר כלכלית למנוחה על מנת שתקנה את הדירה לעצמה, אך גם רבקה בתורה, סייעה כלכלית לאמה המנוחה בכל תקופת הזמן שהתגוררה בסמוך אליה כולל תשלומי ארנונה וכדומה.
ונשאלת השאלה איזו צוואה היא התופסת, ועל איזה תצהיר ניתן לסמוך: האם על השטר מתנה ויפוי כח בלתי חוזר המשאיר את הדירה ביד הבן, או על התצהיר המאוחר המקנה את הדירה לבת?
תשובה בקצרה: הדירה שייכת בן בלבד, ואין לבת שום חזקה בדירה, אמנם לא תשלם שכ"ד, ותפנה אותה בתוך שלושים יום מפסק הדין.
תשובה בהרחבה: כל הצוואות שהוצגו בבית הדין, הן צוואת האח (הצוואה הראשונה), והן צוואת האחות (הצוואה השניה), יפה כוחם מבחינה חוקית, אך לא שווים הם מאומה מבחינה הלכתית, כיון שלפי ההלכה אין אפשרות להקנות נכס לאחר מיתה וממילא אין אפשרות לצוואות לאחר מיתה. אך ישנה דעה ולפיה יש כוח לצוואה כזאת מדין "מצווה לקיים את דברי המת" (ונתבאר זאת במדורנו בגליון 589 ואכמ"ל).
והנה, הזכות לקנות את הדירה במחיר נמוך היתה שמורה רק למנוחה לכן נראה שחברת "עמיגור", התכוונה למכור את הדירה דווקא למנוחה. ומכאן, עולה המסקנה ההלכתית והחוקית שלמרות שהנתבע שילם עבור הדירה, עמיגור מכרה את הדירה למנוחה בלבד וכפי שהדבר התבטא ברשום בטאבו.
אלא שיש לדון לגבי זכרון דברים (ובהנחה שנחשב כחוזה ממש) שבפועל לא מומש ונרשם ברשומות המדינה, האם הרישום פוגע בזכרון הדברים או שהוא קיים גם ללא הרישום. דהיינו, האם החתימה על חוזה בלבד נחשבת לשטר מכר ובכך הסתיים המכר או שעלינו להתחשב בחוק הקובע שכל עוד שאין רישום לנכסי דלא ניידי ברשויות אין כאן קנין?
מקריאת התוכן של ייפוי הכוח מתברר שהוא מאפשר למוטב שליטה מלאה בנכס, ביכולתו למכור או לתת מתנה ללא צורך באישור בעל הנכס הקודם כמו כן הוא תקף אף לאחר פטירת בעל הנכס.
על מנת שהסכם זה יהיה תקף עלינו להניח שישנה כאן הקנאה של זכויות בנכס עצמו ולא רק שעבוד הגוף. אם היה רק שעבוד הגוף הוא לא היה מאפשר למוטב לפעול בנכס לאחר מיתה. הכותרת של המסמך היא "ייפוי כוח לא חוזר". אם כן הייתה כאן הקנאה של זכויות שליטה בנכס ללא יכולת חזרה. זכות זו אינה פוקעת אף לאחר מיתת המנוחה וממילא אין יכולת לצוואה החדשה להורות אחרת!
עולה מהדברים האמורים שאין כאן קנין גמור של הנכס היות שלא דווח על העסקה לרשויות, אולם יש כאן זכות בנכס עצמו להתנהג עמו כבעלים וממילא אין אפשרות חזרה.
זאת בנוסף לכך שעצם הצוואה השניה מערערת על היורש ההלכתי הישיר (בהינתן ואין צוואה – כי הצוואות הנ"ל אינן תקפות ע"פ הלכה), כל שיש ספק בירושה – היורש הוודאי עדיף.
זאת ועוד: מבחינה הלכתית, גם אם המנוחה עצמה הייתה באה לבית הדין וטוענת למרמה ולכך שלא הבינה על מה חתמה – לא היינו מקבלים את טענתה. כיון שכאשר אדם מערער על שטר חתום, עליו להוכיח את טענתו. בלא הוכחה, ישנה מעין חזקה שהשטר נכתב בכשרות ומי שמטיל בו ספק – עליו הראיה. בנוסף לכך, הרי עו"ד חתום ע"כ, כלומר יש לחתימת עורך הדין משקל מכח החזקה ש'אומן לא מרע אומנותו'.