חום מי השריה הראשונה חלק ב'

בהמשך למדור הקודם בו נתבאר דעת הב"י שדחה דעתו של המרדכי, שסבר שטעם ההדחה היא להעביר הלכלוך שעל הבשר – אמנם למעשה רבים מן הפוסקים הביאו את דברי הב"י להלכה, ראה הגהות רעק"א סי' סט א, פ"ת ס"ק א , דגו"מ, אחיו של אדה"ז ה'שארית יהודה' ס"ק ה, 'ראש אפרים' [קונטרס הראיות לסי' ל"ו אות י"ז], ערה"ש סט,ו [אלא שכתב שאין כלל לדמיון לריאה שעורה רך ולכן רק בזמן הקור הגדול יש לחוש], ברית מלח כלל ה ועוד ועיין בזה בדרכ"ת ס"ק ב.

עוד הביאו הפוסקים את סברת הדעת תורה [סימן ל"ו ס"ק ו] 'דמה דמשמע מדברי הפוסקים דבדיעבד מהני אפילו במים קרים, היינו דווקא אם בשעת הדחה היה הבשר עצמו קר שלא היה בו חמימות כלל. אבל אם הבשר חם – כו"ע מודו דמיא מטרשי ליה ויש להחמיר אפילו בדיעבד'. ואם כן כאשר מולחים כאשר הבשר עדיין חם אף הפוסקים המקלים יתכן שיודו להחמיר.

לכן למעשה בפועל אף שרבים מן הפוסקים כתבו להקל, חוששים לדברי הב"י הנ"ל שאין להדיח במים קרים ביותר.

והנה, בשיעור החמימות הנדרשת – לא נתבאר בב"י להדיא מה כוונתו, דלפום רהיטא מיירי בחום כזה שמקפיא את הבשר ולא בסתם קור. ואכן עפ"ז כתב העה"ש "דזה אינו אלא בארצות הקרות ובזמן הקור הגדול, ואז באמת יש לחמם המים מעט. אבל ברוב המדינות ואפילו במדינות הקרות בזמן הקיץ – ודאי דמים קרים מרככים הבשר ע"ש".

ויש להעיר מלשון השארית יהודה "וכן בארצות הקרות בזמן הקור לא ישים הבשר במים עד שיפיגו צנתן", שבאם נדקדק בלשונו נראה ששינה מעט מלשון הב"י, שהשמיט 'שישימו באור' ודו"'ק. 

והעולה מדבריהם שבעינן תרתי לריעותא כדי לאסור, ארצות קרות וקור גדול. היינו קרוב למים קפואים כקרח. ובשו"ת נהרות איתן [ח"ב סי' כג] הביא עדויות שבצפת עירו של הב"י נהגו אף בחורף להדיח במי הבורות ולא חששו שזהו קור גדול מדאי עיי"ש עוד עדויות.

ועפ"ז בקור שאיננו קפוא ניתן להקל.