ייאוש בטעות

שמעון הולך למרפאה הסמוכה לביתו יחד עם בנו הקט. ביד אחת דוחף הוא את עגלת בנו הפעוט וביד השנייה – הגמרא הקטנה שלו עם שמו הפרטי ומספר הטלפון שלו אותה סחב אתו לכל מקום, כאשר בתוכה דחף מעטפה עם מלגת הכולל שלו לחודש האחרון, 1400 ₪ בתוכה.

התיישב שמעון ליד השולחן, הביא לבנו צעצוע להתעסק בו ושקע בלימוד.

כשהגיע תורו, נכנס אל הרופא, תוך שהשאיר את הגמרא שלמד בה על השולחן בפרוזדור הכניסה.

בסיום הביקור אצל הרופא, שם שמעון את בנו בעגלה וחיש מהר רץ אל בית המרקחת כדי לקנות את התרופות הנדרשות לבנו הפעוט.

רק בבואו לביתו שם לב שמעון שמשהו חסר לו ביד.

הספר והכסף! מלגה של חודש שלם!

שם שמעון נפשו בכפו ורץ אל המרפאה, אלא שלספר והמעטפה לא היה כל זכר. אבדו עקבותיהם של אלו, ואף אחד מיושבי המרפאה לא ידע (אולי גם לא עניין במיוחד) להיכן נעלמה איזה גמרא קטנה שהייתה במקרה על השולחן שם…

לא סתם הפתיעה את שמעון השיחה עם חברו נפתלי כחודש לאחר מכן, עת סיפר לו נפתלי שבביקורו אמש במרפאה חיטט בלי משים לב יותר מדי במגירות השולחן שבפרוזדור, ומצא שם את הגמרא של חברו הטוב, עם המעטפה בתוכה ובשלימותה, וכל כך שמח הוא על שזיכה אותו בורא עולם במצוות השבת אבדה, ונטל משם את הגמרא על מנת להחזיר לשמעון את אשר אבד לו.

שמעון קפץ משמחה וסיפר לחברו נפתלי את אשר ארע לו, תוך שהוא מפטיר 'תשמע, איפה לא חיפשתי, אתה לא מבין, אני כבר ממש התייאשתי מזה, הייתי בטוח שמישהו לקח את הכסף וזרק את הגמרא לאיזה גניזה או לפח חלילה, ישר כוח גדול על הבשורה הטובה!'

אלא שלפתע בא ספק לליבו של נפתלי אחר ששמע את דבריו של שמעון, אולי אין צריך הוא להחזיר לו לא את הספר ולא את הכסף – הרי הוא כבר התייאש!

ונשאלת השאלה: האם אכן ייאושו של שמעון הוא ייאוש גמור ואין חובה על נפתלי להחזיר לו את הכסף, או שזה נקרא 'ייאוש בטעות', שהלא לו ידע שמעון בדבר קיומו של החפץ לא היה מתייאש כלל?

תשובה בקצרה: אמת שמצד הדין אין נפתלי חייב להחזיר לשמעון כלום והרי אלו שלו, אלא שמצד 'ועשית הישר והטוב' יש לו להחזיר לשמעון את ספרו וכספו, וחובה על בית דין לכפותו (בדברים) שיחזיר את אשר מצא.

תשובה בהרחבה: בגמרא מובא שהמוצא אבדה, אף אם יש בה סימן לאחר שהתייאשו הבעלים – הרי אלו שלו, היות ולאחר ייאוש הבעלים הרי הוא אילו זכה מן ההפקר בדבר זה, ובתנאי שאכן יודע שבאה לו לאחר ייאוש הבעלים, היינו שקיימת סבירות גבוהה לייאוש הבעלים מהחפץ שאיבדו, ולדוגמא: המוצא אבדה בעיר שרובה גויים, אע"פ שידע שהאבדה עצמה של ישראל ואע"פ שיש בה סימן – הרי אלו שלו, היות וכנראה הבעלים התייאשו מכיוון שרוב גויים בעיר. אלא שממשיכה ההלכה ואומרת שלפנים משורת הדין באופן של 'ועשית הישר והטוב' יש על המוצא להחזיר את האבדה אם יש בה סימן ויודע למי היא שייכת.

אלא שישנה שאלה כללית האם אפשר לכפות על היהודי שמצא את האבדה להחזירה – האם כופין לעשות לפנים משורת הדין?  ומכיוון שישנה מחלוקת הפוסקים בזה, הובא באחרונים שאין לכפותו בשוטים, במאסר וכדומה אלא רק בדברים – לדבר עם מוצא האבדה כמה שאפשר ולהסביר לו שזוהי מצווה גדולה להחזיר את האבדה לבעליה ולעשות לפנים משורת הדין.

אך כאן ראוי לתמוה: האם אין הוא חייב להחזיר מטעם 'ייאוש בטעות'? הרי לו היה יודע המאבד שנמצאה האבדה – וודאי שלא היה מתייאש ממנה, וכל מה שהתייאש הוא רק מכיוון שחשב שאין סיכוי שימצאו את האבדה היות ואינה שמורה, אך כאן כאשר הספר היה שמור בתוך המגירה של השולחן – הוא בעצם אף פעם לא הלך באמת לאיבוד, אלא רק היה חסר את הידיעה של בעליו היכן הוא נמצא?

ויש לומר בזה שני תירוצים:

1. אין 'ייאוש בטעות' מוסכם על כלל הפוסקים, ועל כן וודאי שאי אפשר לכפותו להחזיר מטעם זה.
2. אף אם נאמר שמוסכם על כולם שישנו ייאוש בטעות, ולא הוי ייאוש – הרי שכאן היות והוא שכח את הספר על השולחן (ולא שהוא שם את הספר בתוך המגירה בעצמו ואח"כ שכח היכן שם) – אין זה נקרא מקום שמור, ועל כן זה שהתייאש לא נקרא 'ייאוש בטעות'.

אלא שעל כל פנים, היות וישנם כמה צדדים לדון בעניין – טוב לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר את האבדה (ובוודאי לאחר שהודיע לבעלים, כדי שלא לגרום עוגמת נפש), ויש לבית דין לכפותו בדברים.