כבוד שבת

כבוד השבת

נוהגים שהשולחן מכוסה במפה כל יום השבת לכבוד השבת, ואם במהלך השבת התלכלך השולחן, או רצפת הבית, ראוי לנקות אותם כדי לכבד את השבת בבית נקי. ומצוה לשמוח בשבת, וכן צריך אדם להימנע מכל דבר הגורם לו צער, בלבול וטרדה, כדי שלא ימנע מעונג שבת^[1]. ומכבוד השבת הוא להימנע במיוחד מכעס ומריבה וביחוד יש להיזהר בערב שבת^[2].

הדבור בשבת

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר"^[3] ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול"^[4], ואסור להרבות בשבת בשיחת דברים בטלים, גם אם אין מזכירים בהם כלל אודות עשיית מלאכה^[5]; אולם על "חפצי שמים" (לצורך מצווה) מותר לדבר בשבת כאשר יש צורך למצווה בדיבור זה דווקא בשבת, אבל אם אין צורך בדיבור ותכנון זה דווקא בשבת, אין לדבר עליו עד לאחר השבת. ועל כן אסור לומר שמתכנן הוא בצאת השבת לעשות דבר מצוה שאסור לעשותה בשבת, כיוון שאין אמירתו מועילה למצווה, ועל כן לא ידבר על כך בשבת (ואם הדיבור בזה יזרז אותו יותר לעשות המצווה, מותר)^[6].

הפוגש את רעהו בשבת, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול "בוקר טוב", אלא יאמר לו "שבת שלום" או "גוט שבת", וכדומה, כדי לקיים "זכור את יום השבת". וכן יש לחנך את הילדים בדרך ארץ, לומר "שבתא טבא" לרב, להוריהם וקרוביהם ומתפללי בית הכנסת^[7].

ביקור חולים בשבת

מותר לבקר חולים בשבת, ולא יבקש עליהם רחמים כדרך שאומרים בחול, אלא צריך להרחיב דעתם בדברי תנחומים שלא יצטערו בשבת, ויאמר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב בשבת^[8]. עם זאת, מותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, אך בציבור מותר לבקש רק על חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד-כדי-כך אין לזעוק עליו בציבור בשבת, ולמעשה מקלים להזכירו באמירת "מי שברך" כיוון שאומרים בשבת את הנוסח "שבת היא מלזעוק"^[9].

^[1] תקו"ז פה, א. ספר חסידים סי' תתסג. שו"ע אדה"ז סרס"ב ס"א-ב. ובסעי' ד שם: "וישמח בביאת שבת". וראה שם סרפ"ז ס"א. וסש"ו סכ"א. וע"ע שלחן המלך ח"א עמ' קנט (משיחות הרבי בעניין).

^[2] וראה מורה באצבע (להחיד"א) אות קמ. אודות הזהירות מריב בעש"ק.

^[3] ישעיהו נח, יג.

^[4] שבת קיג, ב.

^[5] מבואר בתורת החסידות שבכל המצוות יש פנימיות וחיצוניות, ובפנימיות השבת יש "זכור" ו"שמור": בחינת "זכור" בפנימיות היא הכוונה בתפילה ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד, ובחינת "שמור" בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים, כמו ששבת ה' מעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים. ככל שהאדם זהיר יותר בשבת קודש מאיסורים במחשבה דיבור ומעשה חלילה, שלא לעבור שום איסור שבת, כך יתקדש יותר כל השבוע; ויש להשכים ולעסוק בתפילה בהתבוננות והעמקה כמה שאפשר, ולנצל את השבת, מלבד זמני האכילה והשינה, לתורה ועבודת ה' (ראה תניא קו"א בסופו. אגרות קודש אדה"ז ע' תכח. אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ חי"ג ע' עא. לקו"ד ח"ג תקלד, א. סה"ש תש"נ ח"ב ע' 710).

^[6] תניא קו"א ד"ה הוכח תוכיח בסופו. שו"ע אדה"ז או"ח סש"ז ס"א-ב וסי"ג. משנ"ב שם סק"א.

^[7] שו"ע אדה"ז או"ח ספ"ד ס"א; בן איש חי שנה א' פ' ויצא סט"ז. משנ"ב סש"ז סק"ה. אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ ע' ח"ח ע' צז.

^[8] ומן הדין מותר לנחם אבלים בשבת, אך מי שמנחם אבלים בדרך כלל בחול, והזדמן פעם שמסתדר לו יותר ללכת בשבת – הרי מותר לו לעשות זאת. כמו כן מי שטרוד בימות החול ואינו יכול ללכת לנחם אבלים, ילך בשבת (ראה שבת יב, ב. שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ז ס"ב-ג. (וראה שע"ת סרפ"ז לעניין חולה (ולכאורה ה"ה לנחם) ובלבד שאינו מצטער מהביקור)).

^[9] שבת יב, א. טוש"ע או"ח ושו"ע אדה"ז סרפ"ז ס"א וסרפ"ח ס"ט. ערוה"ש שם ס"ב. וראה מ"ב שם סקכ"ח. פסק"ת שם אות יא. אבל מ"מ ראה שו"ת השלוחים סי"ב.