בדורנו חל שינוי גדול בצורת מלאכת השחיטה, בעוד שבדורות עברו היו שוחטים מקומיים ששחטו עבור הציבור כאשר כאו"א הביא את העוף שלו אל השוחט, בזמננו השחיטה נעשית בצורה תעשייתית במשחטות שהם בעצם מפעלי שחיטה. כאשר בכל יום שחיטה נשחטים אלפי עופות אשר משווקים ללקוחות.
כמובן ששינוי זה דורש יתר הקפדה בהידור בכשרות, בכל הקשור למלאכת השחיטה ומצוותיה. בטורים הקרובים נעמוד על אחת המצוות, שלכאורה חל שינוי מסויים באופן קיומה בצורת השחיטה דהיום, והיא מצוות 'כיסוי הדם'.
דהנה כיום ששוחטים אלפי עופות כל יום לא מכסים כמובן את הדם אחרי כל שחיטה. ואף אין נדרש לעשות כן, כמפורש בשו"ע [יו"ד סי' כח סעי' ט – והוא ממשנה מפורשת בחולין פו] 'שחט מאה חיות או מאה עופות, או ששחט חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולם'. את כיסוי הדם עושים בסוף השחיטה אחרי שהתקבצו [במעין כלי המחובר לקרקע] דמים רבים המגיעים לעיתים למס' ליטרים של דם.
ספקות במצוות כיסוי הדם בזמננו
אמנם הפוסקים עוררו מס' שאלות על כך: א. האם הדין הנ"ל הוא גם כאשר מתקבץ דם של אלפי עופות כך שאין ה'עפר' מגיע לכל הדם של כל העופות? ב. במציאות כיום אמנם מכסים את הדם מלמעלה [וכן יש עפר מלמטה] אך בצדדים אין כיסוי לדם האם בכך מתקיימת המצווה? ג. כיום אחרי שהשוחטים מכסים את הדם שהתקבץ, הדם נשטף משם למקום אחר, ושוב מתגלה הכיסוי, ונשאלת השאלה האם בכך מתקיימת מצוות כיסוי הדם. ד. כמו"כ האם נכון הדבר שמכסים רק בסוף היום והרי קיי"ל [יו"ד סי' יט סעי' ד ברמ"א] שראוי שלא להפסיק בדבור בין השחיטה לכיסוי הדם?
כדי להבין נושא זה יש להקדים, כמה הגדרות וכללים בענין מצוות כיסוי הדם.
החילוק בין בהמה לחיה ועוף
הנה מצוות כיסוי הדם הנה מצות עשה מן התורה (ויקרא יז, יג) 'ואיש איש מבני ישראל וגו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר'. ולמדו חכמים (חולין פג:) שרק דם חיה ועוף חייב בכיסוי הדם, אך לא דם בהמות [ולכן בשחיטת בקר של כבשים ופרים אי"צ לכסות את הדם], שנאמר בדם בהמה (דברים יב, טז) 'על הארץ תשפכנו כמים, ודרשו: מה מים אינם צריכים כיסוי, אף זה – דם שחיטת בהמה – אינו צריך כיסוי.
בספר החינוך (פרשת אחרי-מות מצוה קפז (וראה גם בבהע"ט עה"ת ויקרא שם)) מבאר כי הטעם שדם בהמה נפטר מכיסוי הדם הוא מפני שבדם הבהמה משתמשים בקרבנות 'לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו', וכיון לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין, לכן אף דם בהמת חולין פטור. ואף שגם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, אך זה רק חלק מועט מן העופות [יונה], ולדבר מועט לא תחוש התורה, מפני כן חייבתנו בכיסוי דם העופות בכולן. באור-החיים (ויקרא יז, יד) ביאר את החילוק על פי פנימיות הדברים, דיש הבדל בין נפשות הבהמות לנפשות החיות, דנפש החיה היא הדם עצמו ואלו נפש הבהמה איננה הדם עצמו אלא רק מתלבשת בדם עיי"ש.
טעמים רבים נאמרו למצוות כיסוי הדם, ומהם:
הכלי יקר[1] מבאר כי עיקר טעם הכיסוי הוא לעשות היכר שלא יבוא לידי אכילת דם. החינוך[2] מבאר כי טעם הכיסוי הוא כדי למנוע אכזריות בנפשנו[3] 'לפי שהנפש תלויה בדם, כמו שאמרנו באיסור דם ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשנו, לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו'. בעל הטורים מבאר, שהוא כדי למנוע ממדת הדין לקטרג. האו"ח מבאר שהוא כדי לכבד את נפש הבע"ח, הרדב"ז[4] מבאר כי טעם מצוה זו הוא 'כעין קבורה הרי הבשר נאכל והדם היא הנפש נקבר', וי"א[5] שהוא כדי למנוע חיות מן המזיקים והשדים. ה'פלא יועץ'[6] מבאר כי כיסוי הדם קשור לתיקון הנשמות המתגללות הנתקנות ע"י השחיטה.
ביאור נפלא מכ"ק אדמו"ר
בעומק נפלא[7] מבאר הרבי שליט"א מלך המשיח [חי וקיים מחלק דולרים ב770] בלקוטי שיחות[8] ע"פ דברי הרמב"ן[9] כי מעיקר הדין יש חיוב ליתן את הדם על גבי המזבח, כיון ש"דם הוא דבר שאינו ראוי אלא לנתינה ע"ג המזבח", ואילו דם שא"א ליתן ע"ג המזבח [דם חיה ועוף] ע"י שנכסים אותו מתבטלת חשיבותו. וביאור הדבר בעבודת השם הוא, דהיות שעניין ה'דם' הוא עניין החיות 'הדם הוא הנפש', לכן תכליתו היא להשתמש בו רק בענייני קדושה שכל דבר שבקדושה צריכים לעשותו בחיות והתלהבות גלויה. משאי"כ עניני חול צריכים להעשות בלי חיות והתלהבות. זהו הטעם שיש לכסות בעפר, כיון שעפר מורה על שפלות והכנעה 'וכאשר האדם עוסק בדברי רשות צריך לעורר בנפשו הביטול וההכנעה להיות חרד שלא להמשך אחר תאוות הלב לעסוק בדברי הרשות בשביל הנאת הגוף אלא כל כוונתו תהי' רק לשם שמים'. ומה שדם הבהמות אין צריך לכסותו אף דם חולין, הוא מפני היות רוב המין ראוי להקרבה על גבי המזבח – מורה על כך שניתן לעשותם כ'חולין שנעשו על טהרת הקודש', עבודה עם ענייני החול לשם שמים.
האם חסרון בכיסוי הדם פוסל את השחיטה
אם היות מצוות כיסוי הדם מצווה וחובה גמורה מן התורה. עכ"ז השוחט ולא כיסה אף שביטל מצוות עשה[10], אין השחיטה נפסלת בכך, ואף לשוחט עצמו מותר לאכול מבשר זה.
טעם הדבר הוא מפני היות מצוות שחיטה וכיסוי לב' מצוות שונות[11]. באחרונים[12] אף הוסיפו לבאר שאף לסוברים שהכיסוי איננו מצוה בפני עצמה אלא גמר מצוות השחיטה[13], עכ"ז הרי זה כב' פרטים שאינם מעכבים זא"ז. ויתרה מזאת מבאר בשו"ת ערוגות הבשם[14], דנראה פשוט דאפילו באם נתפוס שאכן ללא הכיסוי לא קיים את מצוות השחיטה [כדעת בה"ג שאין לברך לפני הכיסוי אלא לאחריו[15] כיון שבכרת השחיטה היא הברכה הפותחת וברכת הכיסוי היא ברכה המסיימת], עכ"ז מותר לאכול את העוף/חיה, כיון שאין הכשר הבע"ח להוציאו מידי איסור 'שאינה זבוחה', תלוי בקיום מצות שחיטה כלל. תדע, דהא קמ"ל שחיטות חולין א"צ כוונה ואפי' כשנתעסק כשרה.
אמנם כתבו הפוסקים[16] כי באם העם פרוצים במצוות כיסוי הדם ואינם מכסים כדין, או שאינם מברכים עלי'ה כדבעי – יש לקנוס ולחייב מלקות ואף לפסול את השחיטה. ובשמלה חדשה הוסיף שאפילו אם רק השוחט לבדו פרוץ – יש לקנוס[17] ולפסול את שחיטתו.
והנה נ"מ נוספת מהיות השחיטה והכיסוי ב' מצוות שונות היא: האם חייב לכסות מיד אחרי השחיטה, או שמעיקר הדין אין חובה לכסות מיד אלא ניתן לכסות גם לאחר זמן. למעשבה נח' בדבר הראשונים והרמ"א פוסק כי מותר להפסיק בדבור בין השחיטה לכיסוי, אלא שטוב לחוש למחמירים ולא לדבר.
הפסק בין השחיטה לכיסוי
דנו האחרונים האם באמת ראוי המנהג הנהוג כיום לעשות הפסק רב כל כך בין השחיטה לכיסוי:
דהנה בפלתי[18] כתב 'דודאי עיקר מצות כיסוי לכסות תיכף כשיצא הדם מהנשחט ולא יאוחר, ואם איחר ממש ביטל מצות כיסוי'. והדבר צריך תלמוד, דבפוסקים יש עוד טעמים מדוע לא להפסיק:
אמנם החיד"א דוחה את דבריו[19] ומביא שאכן לכתחילה אין לעשות שיהוי אלא יזדרז לכסות מיד, שהרי קי"ל 'חביבה מצוה בשעתה'; אך אם לא כיסה מיד, אלא כיסה רק אח"כ – קיים מ"ע כהלכתה אלא דלא חיבב מצוה בשעתה, ומוסיף שם: 'ואל יקל בעיניך 'מצוה בשעתה' דהא אמרו במנחות דף ע"ב דמשום חביבה 'מצוה בשעתה' דחינן שבת'. וכדברי החיד"א כ"כ בפרמ"ג[20].
ומצאנו בזה חידוש גדול[21] בבאור על ספר המצוות לרס"ג (לרב פערלא), שכתב לחדש שעיקר מצוות כיסוי הדם, נובע מהאיסור לאפשר לדם להיות גלוי 'דכיון דאסרה תורה לגלות הדם, אם כן כל שגמר השחיטה חייב לכסות מיד, וכל רגע שמניחו בגלוי עובר בעשה, ואסור להפסיק בשום דבר אחר בין שחיטה לכיסוי'.
המציאות כיום
בדרכ"ת[22] הביא דבס' דברי יוסף על היו"ד סי' קל"ד התרעם על השוחטים שמקילין בענין זה, שאין מכסין אחר כל שחיטה אלא בערב מכסין כל הדם בב"א, דלא שפיר עבדי. אך באמת המעיין בדבר יראה, שבתחילה לימד זכות על העושים כן, כיון שלא רוצים להרבות בברכות שלא לצורך. אלא שלאחמ"כ כתב, שכיון שעושים הפסקה בשחיטה – תיכף לשחיטה יש לכסות ולא להמתין שיתייבש, ועפ"ז במשחטות שלנו שעובדים ברצף – אכן סגי להמתין לסוף היום.
והנה החיד"א כתב שאכן יש הפסד של מצוותה בשעתה כל שלא כיסה מיד, וצריך בירור מהות גדר 'מצווה בשעתה'. וראה בזה במה שהאריך בשו"ת יביע אומר[23] 'ולכאורה י"ל שכל שהוא בתוך חצי שעה, חשיב שפיר סמוך לשחיטה, וכמ"ש רשב"ם פסחים (קז:). ובמג"א (סי' רלב סק"ד). אך יותר י"ל שכיון דבעינן שהכסוי יהיה תיכף לשחיטה, הוי דומיא דתיכף לסמיכה שחיטה, דהיינו כדי הילוך כ"ב אמה, וכמ"ש התוס' סוטה (לט). ובהגה א"ח (סי' קסו). וע' בפתחי תשובה (סק"ב) בשם שו"ת זכרון יצחק (סי' קי), שעיקר מצות כסוי לכסות תיכף אחר שחיטה. עיי"ש'.
[1] וכן דעת הרשב"ם, החזקוני, הבכו"ש ועוד.
[2] שם.
[3] ראה מה שהשיג עליו הרדב"ז [בספרו מצות דוד מצוה רד] ומה שישב את דבריו בספר עץ פרי עמ' ריז.
[4] שם.
[5] ראה באריכות בריקאנטי ויקרא פרק יז. וברדב"ז שם.
[6] ע' שוחט.
[7] אשר המתבונן המעמיק יוכל למצוא בביאור זה ביאור לכל הטעמים דלעיל ואכמ"ל.
[8] חל"ז עמ' 52 ואילך.
[9] ויקרא יז,יא ועד"ז בפ' ראה יב,כב וראה גם מו"נ ח"ג פמ"ו.
[10] יו"ד כח,ח, וראה באריכות בחו"מ סי' שפב שעיקר המצווה היא על השוחט עצמו ואם אחר חטף לו את המצווה חובה חייב לשלם קנס על גזילת המצווה. וראה במה שהאריכו האחרונים [פלתי סימן כח ס"ק ג תבואות ס"ק יג ועוד] כיצד בכפרות נותנים השוחטים לאחרים לכסות והרי מצוה בו יותר מבשלוחו ועוד שנראה כמי שהמצוות בזויות עליו.
[11] רמ"א יו"ד כח,א.
[12] בפר"ח, ערוך השלחן סעי' ז.
[13] ראה בזה אנציקלופדיה תלמודית כרך לא, כסוי הדם [המתחיל בטור תנג].
[14] יו"ד סי' לא.
[15] רבים מן הפוסקים סמכו על שיטתו שבדיעבד מי שלא בירך לפני הכיסוי יברך אח"כ, אמנם השמלה חדש המסיק שלא לברך.
[16] ש"ך ס"ק ג.
[17] למרות מש"כ הערה"ש שם 'גם אין לפסול שחיטתו מטעם שהוא עבריין למצות כיסוי שהרי אפילו עבריין לדבר אחד שחיטתו כשרה'.
[18] כח ס"ק א. והביא דבריו בשו"ת זכר יצחק סי' קי [המובא בפת"ש ס"ק ב] שדקד כן אף מלשונות הרמ"א.
[19] מחזיק ברכה יורה דעה סימן כח ס"ק א.
[20] משבצות זהב סימן כח ס"ק יג. וראה בכרם שלמה [הס] עוד ראיות נגד הכו"פ, מסגרת השלחן הספרדי ריש סי' זה. ועי' מזה בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' כ"ז באריכות.
[21] עשין עשה ז
[22] ס"ק ג.
[23] חלק ב יו"ד א.
הקהל מדבר
0 תגובות
הצטרפו לשיחה והשאירו תגובה
הוספת תגובה