כל הפושט יד…

אביחי, מנהל של אחד ממוסדות החינוך בביתר עילית, היה חקיין טוב וגם היה נראה דומה לאחד המשפיעים החשובים בדורנו. הלה ידע שישנו גביר גדול שגר בעירו, שעושה סעודת פורים כמשתה ענק, ו'כל הפושט יד – נותנים לו'.כמו כן ידע שגביר זה אוהד גדול של המשפיע הנ"ל, אותו ידע אביחי לחקות בשלימות, מה גם שהיה דומה לו חיצונית באופן כמעט מושלם.
הלה חמד לו לצון והחליט לגייס עמו שני בחורים שישמשו כמשמשיו, וכך יכנס לביתו של הגביר בסעודת פורים, ויחקה את המשפיע בקולו ובתנועותיו באופן מושלם ואולי יקבל ממנו תרומה נכבדה למוסדותיו. אמר ועשה.
פורים הגיע. בבית הגביר התארגנו לסעודה החשובה. אט אט התיישבו לסעודה טובה הגביר, משפחתו ומקורביו, והחלו לחלק כסף לכל דורש. מאה שקלים לכל מתרים/מוסד.
והנה פתאום נשמע רחש בחש באוויר. 'המשפיע' הגדול הגיע!!!
מיהר הגביר וקם ממקום מושבו והכניס את 'המשפיע' (שלא היה אלא אביחי מיודענו) לביתו ברעש גדול, הושיבו על מקומו בראש השולחן והזעיק את עוזריו לתעד את המאורע הגדול.
ואכן אביחי מיודענו 'שיחק אותה' בצורה מושלמת: הוא ישב ליד הגביר, בירך ושיבח אותו ואת בני משפחתו, ומפלס הרגשות של הגביר עלה ועלה.
כשהגיע "המשפיע" לצאת – הביא הגביר פנקס צ'קים ורשם לו 40,000 ₪ לו ולמוסדותיו, תוך שהוא מודה לו בהתרגשות ובהתפעלות על ההפתעה הגדולה ועל הטרחה הגדולה לבוא עד לביתו.
בתוך המסיבה, היה אדם אחד חד עין, וכנראה שהוא לא שתה כמו יתר הנוכחים שהיו מבוסמים כהוגן, והוא קלט את התרמית. ואכן למחרת בבוקר בבית הכנסת – סיפר האיש לגביר בלחש, שה"משפיע" מאמש אינו אלא מנהל מוסד הגר בצד השני של העיר.
כעת הגביר חש מרומה ומאוכזב, ובטח לא רצה שיתפרסם העניין. מיהר לאתר את אביחי ודרש ממנו בכל תוקף להחזיר את הצ'ק שנתן לו כיון שחשב שהוא אכן "המשפיע", מה שהתגלה כשקר גס ונמצא שהוליך אותו שולל בפני רבים…
אלא שאביחי בשלו, מסרב להחזיר את הצ'ק באומרו: ראשית – גם אם נניח שהזקתיך – ישנה הלכה שאם אדם הזיק מחמת שמחת פורים הינו פטור מתשלום, אף בדיני שמים. ועוד והוא העיקר: התרומה הינה תרומה. נדר הינו נדר. נדרת להביא לצדקה לעניים ולעמלי תורה – אני ומוסדותיי עונים על הגדר הזה במדויק, ומה לך כי תלין?
ונשאלת השאלה האם נקבל את טענותיו של אביחי ואינו צריך להחזיר את הכסף שקיבל בשמחת הפורים מאת הגביר, או שאינו אלא כרמאי ויצטרך להחזיר הצ'ק שקיבל בטעות?
תשובה בקצרה: את הצ'ק שקיבל – על אביחי להחזיר, ואינו רשאי לקבל ממנו אפילו את אותם מאה השקלים שהגביר חילק באופן שווה לכל המבקשים האחרים בסעודה.
תשובה בהרחבה: הכסף שנתן העשיר לצדקה – דינו כנדרי צדקה, ונפסק בהלכה ש'כל הנודר או נשבע, רואים דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון, והולכים אחר העניין ולא אחר משמעות הדיבור'. ואף אם נדר לחברו, אם ישנו אומדן דעת שהתכוון לדבר מסוים בעת תרומתו – יש ללכת לפי אומדן הדעת וכוונתו של תורם הצדקה.
אם כך יוצא במקרה שלנו שהייתה כאן רמאות רצינית, שהרי ידוע לכולם שאע"פ שמדובר בגביר גדול – אינו מחלק לאף אחד בפורים יותר משטר של מאה ₪ לכל הבא ליטול למוסדותיו. לפיכך ברור שאם היה יודע שאין המתחפש העומד מולו "המשפיע" הגדול שהינו מעריץ – בוודאי שלא היה מקבל הלה יותר ממאה שקלים ככל השאר, וזה שהחליט הגביר לכבדו וליתן לו סכום עצום שכזה, הוא רק בשל טעותו בזיהוי המתחפש.
נמצא שאומדן דעת העשיר היה שאם אכן יגיע המשפיע האמיתי – הנ"ל יקבל למוסדותיו סכום עצום שכזה, אך כל השאר לא יקבלו מעל למאה שקלים חדשים. אם כך, אומדן דעתו של העשיר מוכיח לנו שלא התכוון לנתינה לאיש זה כלל והינה בגדר טעות ויש להשיב את הצ'ק לבעליו. ואין שום חילוק אם הנדר היה למטרות חולין או למטרות צדקה: התחייבות בטעות – הינה טעות.
כמו כן נאמן העשיר לומר על עצמו שלוּ היה יודע שכל זה הצגה בתחפושת לא היה נותן יותר ממאה שקלים, ויש להאמין לו בכך שנתינה זו אכן היתה בטעות.
ונראה לומר שאף את המאה שקלים שקיבל כל מוסד אחר – הפסיד מנהל המוסד, בכך שהחליט לרמות את הגביר, ובכך להשפילו ולבזותו בתרומה שלא התכוון אליה. מה גם שיוצא שלוּ היה מגיע בדרך הישרה אל הגביר – היה מקבל את הכסף המובטח לו, כמו שקיבלו שאר המתרימים; אולם מאחר שהוכח שאומדן דעת העשיר בכל נתינה זו היתה בטעות – אם כן לא זכה מנהל המוסד אפילו בשקל אחד, וע"כ אע"פ שהינו מוחזק בכסף, עליו להחזיר אותו בשלימותו לגביר.